כשהדרך נראית כמו הר: ללמוד "לזחול" קדימה עם ADHD.

השבוע ישבתי עם אמא של עידו בקליניקה. היא הניחה את הראש בין הידיים ולחשה: "אילנה, אני מרגישה שאנחנו פשוט תקועים. כולם מסביב כבר 'טסים' קדימה – מסיימים מטלות, מתארגנים בבוקר בלי דרמות – ואנחנו? אנחנו נלחמים על כל גרב, על כל שורת שיעורי בית. אני מרגישה שאני נכשלת כי הוא לא עומד בקצב". המשפט הזה הדהד לי בראש יחד עם המילים העוצמתיות של מרטין לותר קינג: "אם אתה לא יכול לעוף – רוץ. ואם אינך יכול לרוץ – לך. ואם אינך יכול ללכת – זחל. אבל מה שלא תעשה – עליך להמשיך לנוע קדימה".

עבור ילדים עם ADHD, הציפייה "לעוף" או אפילו "לרוץ" בקצב של מערכת החינוך היא לעיתים גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה. המוח שלהם פועל על דלק של דופמין, וכשהמשימה משעממת או נתפסת כהר גבוה מדי, ה"סוללה" הנוירולוגית שלהם פשוט מתרוקנת. התפקודים הניהוליים, שאחראים על התנעת משימות וויסות רגשי, הם כמו רוחב פס צר שמנסה להעביר קובץ ענק. כשאנחנו לוחצים עליהם לרוץ כשאין להם אוויר, אנחנו מקבלים קריסה. החוכמה היא ללמוד איך "לזחול" נכון, מתוך הבנה שגם תנועה איטית היא ניצחון אדיר.

ליצור תחנות דלק לאורך המסלול היא האסטרטגיה הראשונה והחשובה ביותר. במקום להסתכל על המטרה הסופית (כמו "לסיים את כל העבודה בחשבון"), אנחנו מחלקים את המשימה לחלקים זעירים. כל הצלחה קטנה, אפילו פתרון של תרגיל אחד, משחררת מנה קטנה של דופמין שנותנת כוח להמשיך לתרגיל הבא. זה הופך את ה"זחילה" למשהו אפשרי ומפחית את הצפת החרדה שמשתקת אותם.

להחליף את השוט בעידוד המומנטום היא גישה שמשנה את הדינמיקה בבית. הורים רבים נוטים להעיר על מה שעדיין לא נעשה, אבל ב-ADHD, המבט חייב להיות על התנועה עצמה. אם הילד הצליח להתיישב ליד השולחן, זה כבר הישג. אנחנו מחזקים את הפעולה של "להתחיל", גם אם הקצב הוא של צב. המטרה היא לשמור על מומנטום חיובי, כי ברגע שהתנועה נפסקת והתסכול נכנס, הרבה יותר קשה להתניע מחדש.

בניית נתיב עוקף מכשולים מאפשרת לילד להתקדם גם כשקשה לו "ללכת" בדרך הרגילה. אם הכתיבה מעייפת אותו ומעכבת את הריצה, אפשר להציע לו להקליט את התשובות או להשתמש בטכנולוגיה. אנחנו לא מוותרים על הידע, אנחנו פשוט משנים את כלי התחבורה. המטרה היא התקדמות קוגניטיבית, ולאו דווקא עמידה בסטנדרט טכני שחוסם לו את הדרך.

הגדרת מדד ההצלחה האישי היא הצעד שמביא שקט למשפחה. אנחנו מפסיקים להשוות את הקצב של הילד שלנו לילד של השכנים או לשאר הכיתה. ההצלחה נמדדת ביחס לאתמול. אם אתמול הוא בכה שעה לפני המקלחת והיום רק חצי שעה – זו תנועה קדימה. כשאנחנו מתקפים את המאמץ הכרוך ב"זחילה" שלהם, אנחנו בונים להם את הביטחון העצמי שיום אחד יאפשר להם גם לרוץ.

איפה אתם מרגישים שאתם דורשים מהילד "לרוץ" כשהוא בקושי מצליח "לזחול"? בואו נדבר על זה בתגובות.

שלכם, אילנה כהנא | הוראה מותאמת | הדרכת הורים ADHD.