יום האישה הבינלאומי 2026 פוגש אותנו בתוך מציאות אינטנסיבית. אנחנו הנשים ש"מחזיקות" – את הבית, את העבודה, את הלב של המשפחה והקהילה. בתוך ה"ג'ינגול" האינסופי הזה, קל מאוד ללכת לאיבוד בין המשימות ולשכוח את מה שבאמת חשוב. אבל השנה, אני מזמינה אותך לעצור רגע מול המראה. לא כדי לבדוק אם האיפור במקום, אלא כדי לראות את מה שמעבר. להביט במראה ולראות סיפור, לא רק עייפות כשאנחנו עומדות מול המראה, לעיתים קרובות המבט שלנו נופל אוטומטית על סימני העייפות או על הקמטים החדשים. אבל המראה היא לא

כשאין סדר יום ברור, המוח שלנו ושל הילדים נמצא בדריכות יתר. העולם סביבנו מלא בחוסר ודאות, והילדים שואלים את עצמם: "מה הולך לקרות עכשיו?" כשהתשובה לא ברורה, החרדה מתעצמת, ויוצרת בלאגן פנימי שמוביל להצפת רגשות, קושי להתרכז ותחושת חוסר שקט שמתפרצת בדרכים שונות. גם אנחנו כהורים זקוקים לעוגן יציב. סדר יום ברור הוא לא רק עבור הילדים, אלא בעיקר עבורנו. הוא מחזיר לנו את תחושת השליטה, מפחית את הלחץ ומאפשר לנו להיות פנויים רגשית להכיל את הילדים. יצירת עוגנים מייצרת מסגרת ותחושת בטחון למ

האזעקה הראשונה של מלחמת המפרץ תפסה אותי בליל ה-18 בינואר 1991, בשעה 02:03 לפנות בוקר. הייתי אז נערה בכיתה י"א, בת 16 וחצי. בבית עם שמונה ילדים, כשהאחים הגדולים שלי לא בבית, מצאתי את עצמי בתפקיד "הגדולה האחראית". אני זוכרת את עצמי מתעוררת ראשונה, מעירה את אבא, עוזרת לכולם להיכנס לחדר האטום וחובשת מסכות לאחים הקטנים. תפקדתי בצורה יוצאת דופן וניהלתי את האירוע בקור רוח. אבל ברגע שכולם היו בטוחים – חבשתי את המסכה שלי ופשוט התפרצתי בבכי. אבא שלי נדהם: "אחרי שעזרת לכולם, עכשיו את נ