אתמול בצהרון צפינו יחד במהדורה הצעירה בכתבה על הנער עמית מראשון לציון שעבר התעללות על ידי ילדים מבית הספר. שאלתי את הבנות מה הן היו עושות אם היו עוברות במסדרון בהפסקה ורואות כזה מקרה. התשובות היו רבות -קוראת למורה - אומרת לילד שמציק שזה לא נעים ואיך הוא היה מרגיש אם היו עושים לו את זה - אומרת לו להתעלם ועוד.... מדובר בילדות בכיתות א-ב המשפטים נשלפו מהן כמו מנטרה. "להתעלם" "לפנות למבוגר" "לומר שזה לא נעים" לא נולדים עם התובנות הללו אלו משפטים שהן שומעות מהמבוגרים בחייהם. הורים, אנשי חינוך שמלווים אותם ועוד... דיברנו על התוצאות של הבחירה - מה יקרה אם אתעמת עם הילד המציק. (יכול להיות שהוא יפגע בי) - מה יקרה אם אספר למבוגר - מורה / הורה - (אולי יעזור, אולי יקראו לי מלשן ויציקו לי אולי ההורה יגיד לי להתעלם) - מה יקרה אם אתעלם - הילד הפוגע ימשיך לפגוע. דיברנו על הכח שיש לנו כיחיד וכקבוצה. על כמה חשוב להשמיע את הקול שלנו. עשינו סימולציה - ממש משחק תפקידים בו שתי בנות שהתנדבו היו בתפקיד הפוגע והנפגע (דיברנו במונחים מותאמים- הילדה אומרת לה מילים לא יפות ומעליבה אותה על בסיס קבוע) ושאר השחקנים היו בתפקיד החברים לכיתה - כולם יודעים ורואים שזה קורה. מה קורה כשאנחנו מתעלמים ולא מדברים /מדווחים. מה ההבדל בין הלשנה לדיווח. ומה יקרה אם נתחבר יחד כקבוצה שהמכנה המשותף שמוביל אותנו היא התחושה שזה לא נעים לנו שזה קורה. זה לא נעים שפוגעים במישהו. אז במשחק התפקידים גם אני הייתי ילדה בכיתה ושאלתי ילדה אחרת אם היא מוכנה לבוא איתי לדבר עם הילדה שפגעו בה ולומר לה שאנחנו חברות שלה שואוהבות אותה וזה לא נעים לנו לראות שפוגעים בה ככה. ואז ניגש לילדה הפוגעת ונאמר לה שהילדה הזו חברה שלנו , וגם את חברה שלנו אבל ההתנהגות הזו לא נעימה ולא נעים לנו שהיא פוגעת בחברה שאנחנו אוהבים. קמנו כולנו יחד פיזית(כל הבנות בכיתה הדמיונית ) וניגשנו לשתי הבנות. אמרנו את הדברים בחיוך ובשקט. בטון נעים אך ברור. חיבקנו יחד את הילדה ש"העליבו" ואמרנו לה - אנחנו איתך ולצידך- לא נסכים שיפגעו בך. ולילדה הפוגעת אמרנו- גם את חברה שלנו וגם אותך אנחנו אוהבות. אך ההתנהגות שלך כלפי החברה שלנו לא נעימה לנו ואנחנו לא מוכנות שיפגעו בחברה שלנו. אחרי ההצגה שאלתי את כל אחת מהבנות איך היא הרגישה בתפקיד שלה. הילדה הנפגעת אמרה שכשבאנו כולנו היא הרגישה ממש טוב. היא הרגישה מוגנת. הילדה הפוגעת אמרה שהרגישה מבוכה - הרגישה מאוד לא נעים מול הקבוצה ולמרות שהיא ידעה שזו רק הצגה , היא עצמה הרגישה מאוד לא נוח. שאר הבנות הודו שפתאום כשהחלטנו לפנות יחד לילדה שנפגעה ולילדה המציקה הן הרגישו בטחון ואומץ להשמיע את קולן ולומר שזה לא נעים להן ולבד לרוב הן לא היו עושות את מה שעשינו. אם למדנו מזה משהו וסיכמנו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש קול וכשהקול הפנימי צועק שנעשה פה עוול למישהו גם אם הוא לא אני- אני צריך להשמיע את הקול הזה. אם אני פוחד לעשות את זה בעצמי אני יכול ליצור קבוצה שתהיה איתי יחד ותיתן לכולנו אומץ וכח לדבר על זה - עם החברים , אפשר לבקש מהמורה להיות נוכח בשיחה ולתווך. אפשר לשתף את ההורים בבית, או כל מבוגר שיכול לעזור לכל אחד יש קול קטן וכולנו יחד קול איתן ויש לנו כח לשנות את הדברים. הורים יקרים - כשאתם אומרים לילד שלכם להתעלם זה כמו לומר לו להיעלם כי הפגיעה שהוא חש לא באמת נעלמת. אלא נוספת אליה התחושה שלא רואים אותי ואני צריך להתמודד לבד. כשאתם אומרים לו להתעלם כשהוא רואה פגיעה באחר- אתם מלמדים אותו לשבת הגדר. יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות אחרת. שאלו אותי למה הילד לא סיפר להורים שלו ולמורים. הוא סיפר לעצמו איזה סיפור על מה יקרה אם הוא יספר (יגידו שאני מלשן, יציקו לי יותר, לא יאמינו לי, ההורים שלי יגידו עלי שאני לא יודע להתמודד, אולי יגידו לי להחזיר ואני לא מסוגל, יגידו לי לפנות למורה - והמורה כבר יודעת ואומרת לי להתעלם...) ועוד ועוד ועוד מחשבות שכאלה שילד שנפגע מספר לעצמו. הילד שלנו צריך להרגיש בטוח בעולם. תמיד! בבית, בבית הספר ובכל מקום שהוא מגיע אליו. אם הוא לא מרגיש בטוח צריך לתת לו כלים. וכמה מילים על מילים. מציק לי מפריע לי מעצבן אותי. די! אלו מילים שהתרגלנו לשמוע והילדים שלנו רגילים להשתמש בהם. אך אין בהן כל משמעות אמיתי אם לא מסבירים ומפרטים. אנחנו חיים בעידן האינסטנט, הכל בקיצור ומהר. התקשורת המילולית נעלמת מאחורי קיצורים ואימוג'ים. כשהילד שלכם משתמש במשפט במילה באחת מהמילים הללו תתעקשו שיפרט. "הוא הציק לי"
תשאלו - מה הוא עשה? אל תסתפקו במילה הציק תשאלו מה בהתנהגות שלו גורם לתחושה המציקה. תעזרו לילד להשתמש במילים בפורטות ככל שאפשר . -מה היה בדיוק? -מה הוא אמר? - מה הוא עשה? - מה אתה אמרת? - מה אתה עשית? ברוב המקרים כשמתעקשים ושואלים את כל השאלות מבינים שהמשפט "הוא הציק לי" הוא כותרת למשהו שהוא רחוק מאוד ממה שאתם מדמיינים. הרבה פעמים זה " הוא הסתכל עלי", "הוא שאל אותי 4 פעמים שאלה שלא רציתי בכלל לענות עליה" , "הוא נגע לי בתיק" , "הוא הלך אחרי", "הוא חוזר אחרי כל מילה שאמרתי", "הוא עשה קולות מעצבנים", "הוא נכנס לחדר שלי" ועוד ועוד... כשאתם יודעים בדיוק מה קרה שם - תוכלו לכוון את הילד לגופה של סיטואציה - ולא לפטור אותו בתגובות כמו "תתעלם" , "תציק לו חזרה" , "תגיד אותו למורה" וזה קורה גם בבית , בין האחים ילד אחד צורח "אמא, הוא מציק לי" וההורה מגיב בצרחה משלו " "תפסיק להציק לו" ... תעצרו רגע , תנשמו, תשאלו שאלות, תלמדו את הילדים לפרט ולהשתמש במילים רבות ככל שאפשר כדי לתאר את הסיטואציה. והרבה לפני שתתנו לו את ההרצאה היומית - תשאלו אותו ומה אתה חושב לעשות? או מה אפשר לעשות אחרת? ברוב המקרים - הילד רק רוצה שיקשיבו לו. אז תקשיבו לו- אבל תקשיבו לו באמת. הקשבה פעילה. מבט בעיניים, שאלות מכוונות. וחיבוק אמיתי. אל תתעלמו , אל תעלמו ואל תגרמו לו להתעלם ולהיעלם.
אילנה כהנא
הדרכת הורים | אימון אישי