הישרדות: גרסת הסלון (או: למה הילד שלי נראה פתאום כמו איום אסטרטגי?) 🚀🧸

אני יודעת, אתמול כתבתי לכם פה פוסט מלומד על כמה "סדר יום" הוא גלגל הצלה לילדים. וזה נכון, באמת. אבל בואו נדבר רגע על מה שקורה כשהתיאוריות שלי פוגשות את הטרלול שלכם בבית, כשמד הלחץ כבר מזמן ב"צבע אדום".

בימים כאלה, המוח שלנו קצת ב"אובר-לואוד" וקל מאוד להתבלבל בפרשנות של האירועים. אז הנה

כמה תזכורות חשובות כדי שלא נכריז על מלחמה כוללת בתוך הבית:

​זיהוי עמית-טורף: הילד החמוד הזה, שזוחל לכיוון הלפטופ שלכם עם מבט נחוש? הוא לא איראני שמאיים להפציץ את הבית. הוא בסך הכל רוצה שתפתחו לו "במבי". אל תפעלו בנוהל חניבעל, הוא לא האויב (גם אם הוא נראה ככה אחרי שעה בלי שינה).

​התראת שווא: כשהילדה המתוקה שלכם פורצת בבכי ב-11 בלילה? זו לא אזעקה ולא התרעה על חדירת מחבלים. זו קריאה לעזרה (או דרישה בלתי מתפשרת לעוד כוס מים). נשימה עמוקה – זה לא טיל, זה טרלול.

​אין רמטכ"ל ואין קפ"צית: הבית הוא לא אזור מלחמה, גם אם הוא נראה כאילו עבר בו גדוד שריון. אין רמטכ"ל שיבוא לעשות פה סדר, ואפילו הדובר בטלוויזיה לא יעלה ב-20:15 וירגיע שהכל בשליטה. ואולי הכי גרוע? אין קפ"צית שאפשר להתלונן בפניה שהתנאים ב"מוצב הסלון" הפכו לבלתי אנושיים. אתם גם המפקדים, גם החיילים וגם קציני פניות הציבור של עצמכם.

אז איך לא מפעילים את ה"חץ 3" על המשפחה?

​נוהל מים קרים: מרגישים שהטונים עולים לרמת איום קיומי? לכו לכיור, שטפו פנים במים קרים. זה ה"כיפת ברזל" הפרטית שלכם נגד התפרצויות על מי שאתם הכי אוהבים.

​הפסקת אש יזומה: מותר להגיד "אני בצהוב". זה אומר שאמא/אבא יוצאים ל-10 דקות של שקט בחדר. מי שמפר את ההסכם – עובר לעבודות רס"ר במטבח (כולל קרצוף סירים).

​תזכרו מי האויב באמת: האויב הוא המתח, החרדה והמצב הלא הגיוני שכולנו נמצאים בו. לא בן הזוג ולא הילדים.

​בסוף היום, כשהם ישנים (בסדר יום מופתי, ברור 😉), תסתכלו עליהם ותזכרו שהם הניצחון האמיתי שלנו על כל מה שקורה בחוץ.

נ.ב.

אם הדימויים מעולם הצבא מרגישים לכם מדויקים מדי, זה כנראה כי כשאני לא כאן רק כמורה ומדריכה הורים, אני קודם כל אמא לחיילים. כשהלב שלי נמצא עם הילדים שלי בחזית, קל לי יותר להבין למה גם הבית שלכם מרגיש לפעמים כמו שדה קרב. אני איתכם, בכל החזיתות. ❤️

תהיו טובים לעצמכם,

אילנה כהנא | הוראה מותאמת והדרכת הורים ADHD