יום השואה: מהזיכרון לניצחון, ומהכאב אל התקווה

יום השואה עבורי הוא לא רק סיפור של עבר וכאב – אלא גם סיפור של נצחון, של חיים, של המשכיות.

סבתא רעיה שלי, היקרה והאמיצה, שרדה כבת יחידה אחרי שאיבדה את כל משפחתה בשואה. כל שנה הייתה מסתגרת לבדה ביום הזה, נושאת בליבה זיכרונות וכאב שאי אפשר לתאר. הסיפור שלה, שורש של משפחה שהייתה – והייתה יכולה להיעלם.

אבל מתוך האובדן והפחד, צמחו הורי – ילידי 48, כמו המדינה – שנפגשו, נישאו, והתעקשו להביא אור לעולם. למרות פחדים עמוקים, ולמרות שגדלו בסביבה שבה ״יהודי״ היה אות קין וכשעלו לארץ - מדינת היהודים - ה״רוסי״ היה אות תיוג, בחרו לגדול, להחיות, לאהוב.

ההורים שלי בחרו לבנות פה, בארץ ישראל, משפחה גדולה ומאוחדת. שמונה ילדים – כל אחד עולם ומלואו. בזכותם, אנחנו כאן היום – משפחה ענקית, מחבקת, מלוכדת, עם 17 נכדים, והשנה, לראשונה – שניים מהנכדים נישאים – נכד ונכדה ראשונים פורשים כנפיים, והחגיגה כפולה.

ולצד הסיפור של משפחתי, אני רוצה להזכיר גם את משפחתו של בעלי –משפחה שמייצגת את הפסיפס הישראלי במלוא יופיו. אמו חנה, בת למשפחה מרוקאית חמה ומחבקת, ואביו מאיר, ששרד את השואה בפולין, עלה כנער לארץ זרה לחלוטין, בנה כאן חיים חדשים, ונשא לאשה את חנה. מתוך כאב אדיר וצלקות שלא נגמרות, בחר גם הוא בחיים – וביחד הקימו משפחה לתפארת: ארבעה ילדים, 11 נכדים, וכל חג, מפגש ושיר – עדות לניצחון של הרוח, לערבוב התרבויות, ולאהבה שגוברת על כל תיוג, פחד או עבר.

סיפורי שתי המשפחות שלנו – אחת ממזרח, אחת ממערב, שנפגשו יחד בארץ,מלמדים אותי בכל יום מחדש שדווקא הקושי, השוני, המסורת השונה והעבר הכואב – הם שהופכים אותנו לעם מאוחד, חזק ועשיר כל־כך.

כל תמונה משפחתית שלנו היום היא התשובה הכי חזקה שלי ושלנו לנאצים ולכל אוייבנו, מבקשי רעתנו. בסיפור המשפחתי שלנו אני רואה לא רק סיפור של כאב, אלא בעיקר סיפור של ניצחון, של בחירה בחיים, של המשכיות.

בעבודתי עם הורים וילדים, אני פוגשת שוב ושוב איך הכאב והפחד יכולים להפוך לבסיס של חוזק, לאהבה ולתקווה. זה התפקיד שלנו – לא רק לזכור, אלא גם ללמד, לבנות מציאות חדשה: לגדל ילדים שיודעים לראות את מה שמחבר, לבחור אמפתיה וסבלנות, לבנות בית שבו כל אחד מרגיש שייך ובטוח.

הערך שאני לוקחת מהסיפור של משפחתי הוא לבחור חיים – לבחור בחיבור ואחדות גם מתוך קושי, לגדל דור שמאמין שאפשר אחרת.

ביום השואה הזה אנחנו זוכרים – אבל באותה נשימה – בוחרים לתקן, להתאחד, לחלום, ולהמשיך הלאה, פה, בארץ שלנו. [לתמונות: משפחתית עדכנית, ותמונה של סבתא רעיה ז"ל, מקום של כבוד ואהבה בזיכרון ובחיים שלנו]

בכל שנה מחדש, סביב יום השואה, אני נדרשת לחשוב על נושא ה"תיוג". בני משפחתי סומנו כל חייהם בגולה כיהודים, וכשעלו לארץ סומנו כ"רוסים" - השוני תמיד בלט לפני הכול, ובו השתמשו כדי לבדל, להרחיק, לפגוע.

והיום – דור חדש בארץ. הילדים שלנו, ברובם, נולדים למה שמכנים "נישואי תערובת" – קיבוץ גלויות במובן הכי חיובי שיש. יש מסביב הרבה מסורות, שפות, ניחוחות מטבחים, מנגינות ומשפחות מכל העולם. העולם של הילדים שלנו עשיר ומעורבב, מלא בגוונים.

ועדיין, הרגל ישן – של לתייג קודם את ההבדלים – לפעמים לא השתנה. קל להגיד "הוא מרוקאי", "היא אשכנזיה", "זה רוסי", "זה אתיופי". התיוג אולי מחלק ומסדר, אבל אף פעם לא באמת מחבר.

האתגר שלנו כהורים וכאנשי חינוך לתת לילדים כלים – לא לבחור רק במה שמבדיל, אלא ללמוד לראות את מה שמקרב, את מה שמאחד. איך עושים את זה?

משוחחים בבית על מסורות שונות בכבוד ובסקרנות שתפו חוויות משפחתיות, תנו לילדים להרגיש שכל תרבות היא אוצר. אפשר להכין יחד מאכלים מכל הצדדים, לספר סיפורים – ולדבר תמיד על מה שמשותף מעבר להבדלים.
מזמינים שאלות ולא מפחדים לדבר על שוני כשילד שואל – "למה הוא נראה אחרת?" – לא משתיקים ולא מתחמקים, אלא עונים בכנות, ומדגישים: כל אחד שונה במשהו, אבל כולנו דומים הרבה יותר ממה שנדמה.
מדגימים בבית כבוד וקבלה כי דוגמה אישית היא השיעור הכי חזק. איך אנחנו מדברים על "האחר"? מה אנחנו אומרים על שכנים, חברים, קרובים? הילדים לומדים קודם כל ממה שהם רואים.
מאתגרים דעות קדומות לא מפחדים להזכיר שגם אנחנו – או ההורים שלנו – היינו אחרים, מתויגים, ובחרנו לא להיעלם אלא להתאחד.

ובסוף – ללמד את הילדים שהכוח האמיתי של החברה הישראלית הוא בדיוק בערבוב שבין כל התרבויות. השפע, היצירתיות, החום והעוצמה צומחים כשאנחנו בוחרים לראות את הדומה, ולחגוג את השונה – במקום לפחד ממנו.

אם נזכור מה קרה כשתייגו – נדע כמה חשוב, דווקא בדור שלנו, לבחור אחרת. להיות ההורים שמלמדים חיבור, הומניזם, שמחת חיים, עיניים טובות לכל השונים סביב.

זה הניצחון שלנו. זה השיעור האמיתי שילדינו יישאו הלאה.

השנה, קשה במיוחד לכתוב על זיכרון השואה מבלי להזכיר את המציאות שלנו כאן – מאז ה־7 באוקטובר, נדמה כי פצעי העבר פתוחים שוב. ההתקפה הנוראה, הכאב, השנאה שחזרה באכזריות בלתי נתפסת – פתאום, בבת אחת, מציפים אותנו זיכרונות ופחדים שחשבנו שבנינו כאן חוסן מולם.

אחינו ואחיותינו, הנמצאים בשבי, הם עדות חיה לכך שהשנאה ליהודים לא נעלמה – ושאנחנו, גם היום, נדרשים לאותה עמידה וגבורה. הלוחמים והלוחמות שלנו ממשיכים להגן, לבחור חיים, ולעמוד באומץ, גם כשהרוע סביב גדול ומטלטל.

יש האומרים שזו שואה בת־ימינו. ההשוואה מטלטלת – ובכל זאת, עבור משפחות רבות, התחושות דומות: חרדה, בדידות, אובדן, ובעיקר – חוסר שליטה. ובדיוק מהמקום הזה, גודל החשיבות שבבחירה שלנו, כהורים, כמחנכים, כעם – לחיות אחרת.

במיוחד היום, לנוכח הכאב הטרי, חשוב שנזכור: הניצחון שלנו לא יהיה רק בהישרדות – אלא בבחירה להמשיך לגדל ילדים שמאמינים באדם, בבחירה לראות את המשותף והמאחד גם בזמנים חשוכים.

בתוך המציאות הזו, נזכור את 59 חטופינו ולא נרפה עד שישובו, נחבק את לוחמינו ונאמר להם תודה, ונתפלל שיום יבוא והילדים שלנו יגדלו בארץ בטוחה, חומלת, מחברת – ושלעולם לא נתייג שוב איש, לעולם לא נעמוד מנגד, ולעולם נבחר בחיים.

בתמונה - המשפחות שלנו ותמונה שלי עם סבתא רעיה ז"ל – עדות לניצחון, לאור שעובר מדור לדור, ולבחירה להיות כאן יחד, למרות הכול.

"המשפחה היא העוגן - החינוך הוא המצפן", אילנה כהנא

תודה שקראתם!

אשמח שתצטרפו אליי ברשתות החברתיות ותמשיכו לעקוב אחרי תכנים מעשירים על הורות, חינוך והתפתחות: