מכתב לילדה שהייתי: את לא מקולקלת!! איך הפרעת קשב הפכה לשליחות.

בתמונה הזאת אני מחבקת אותה. את הילדה שהייתי.

אני מחבקת אותה כי לקח לי חיים שלמים להבין אותה באמת. במשך שנים, חייתי עם תחושת המאבק שלה, אבל לא ידעתי לקרוא לה בשם. הרגשתי את המאמץ שלה, את התסכול, ולא הבנתי למה.

אני מחבקת את הילדה הטובה והשקטה, בת להורים שהיו עולים חדשים, שכבר בגיל 5 למדה לקרוא לבד סיפורי אגדות. המאבק שלה היה פנימי ובלתי נראה. הוא התחיל מול שיעורי תורה שהרגישו כמו שפה זרה, והמשיך בייאוש שקט כשלא הספיקה לכתוב את מה שהמורה אמרה. הילדה שלא הצליחה לזכור דבר שלמדה למרות ששיננה שוב ושוב זה היה נראה שזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה מבלי להשאיר עקבות….

במשך שנים, היא שמעה באסיפות ההורים את אותה מנטרה: "יש לה פוטנציאל אדיר, היא רק צריכה לקחת את עצמה בידיים". היא לא ידעה איך לומר להם שזה מה שהיא מנסה לעשות. היא לא ידעה איך להסביר את הקושי, כי לא היו לה המילים, וכי עמוק בפנים, היא האמינה להם. היא האמינה שהיא לא משתדלת מספיק.

ההבנה הגיעה ברגע אחד, כשהילדים שלי אובחנו. אבל זה לא נגמר בדמעות של הקלה. האבחון שלהם הדליק בי אש. הוא שלח אותי למסע. התחלתי לחקור וללמוד בעצמי. קראתי כל ספר, כל מאמר, צללתי לעומק עולם הפרעת הקשב כדי לתת להם את מה שאני הרגשתי שחסר לי.

וככל שלמדתי יותר עליהם, כך ריפאתי ופירשתי את העבר שלי. פתאום, לכל חלקי הפאזל של חיי היה שם. הבנתי שזו לא הייתה עצלנות, אלא הצפה. זה לא היה חוסר אכפתיות, אלא קושי בתפקודים ניהוליים.

המסע הזה, שהתחיל מדאגה של אמא, הפך למסע ריפוי אישי, ובסופו של דבר לשליחות המקצועית שלי. החיבוק הזה, שאתם רואים בתמונה, הוא התוצאה של כל הידע הזה. זה הרגע שבו הפסקתי לשפוט אותה והתחלתי לתת לה את מה שהיא הייתה צריכה – חמלה, ידע וכלים.

המכתב הזה הוא מה שאני לוחשת לה באוזן. הוא מה שלמדתי, ומה שהיא הייתה צריכה לשמוע כל השנים.

הוא החיבוק, ההכרה וההסבר שחיכתה להם כל חייה.

---

מכתב לילדה השקטה שחשבה שהיא הבעיה

לילדה שהייתי,

אילנה כהנא - אני כיום מחבקת את הילדה שהייתי

אני מחזיקה אותך קרוב ולוחשת לך: אני רואה אותך. אני רואה את המאמץ האדיר שאיש לא ראה.

אני רואה אותך בכיתה, מנסה בכל כוחך לעמוד בקצב. אני זוכרת את המבט שלך סביב, רואה איך כולם כותבים, איך חברים עונים תשובות, ואת תחושת הבדידות הזאת, של להיות היחידה שנשארה מאחור.

ואת לא הרמת את היד. איך יכולת?

לא רצית להיות זו שמעכבת את כולם. לא רצית שהחברים ישמעו שאת שוב לא הבנת. כל ילד משווה את עצמו לאחרים, והדבר האחרון שרצית זה להרגיש שונה. אז שתקת. והאמנת למה שאמרו לך. האמנת שאת פשוט לא משתדלת מספיק, שאת הבעיה.

לפעמים, כשהייאוש היה גדול מדי, העט שלך פשוט התחיל לצייר פרחים וקוביות. זו הייתה דרך שקטה יותר להתמודד עם התסכול מאשר להודות בקול: "אני לא מצליחה".

היום אני יודעת שלקושי הזה יש שם: תפקודים ניהוליים. זה המנכ"ל של המוח, ואצלך הוא היה מוצף. וכשהוא מוצף, אי אפשר "להשתדל יותר". המוח פשוט זקוק לכלים אחרים.

אבל בכיתה של 40 תלמידים, למורה העמוסה לא היה סיכוי לראות את המאבק השקט שלך. היא ראתה ילדה טובה, מנומסת, שאולי קצת חולמת בהקיץ. היא לא ראתה את הסערה שהתחוללה בתוכך. הקושי שלך היה שקוף.

אז תדעי לך, בחיבוק הזה אני אומרת לך: זו לא הייתה אשמתך. מעולם לא. רצית להצליח, ניסית בכל כוחך, אבל לא היו לך הכלים או המילים לבקש עזרה.

בזכותך, הייתי הקול עבור הילדים שלי. לימדתי אותם להכיר את הקול הזה בתוכם – להכיר קודם כל בחוזקות שלהם, לדעת שהם עושים את הכי טוב שלהם וזה הדבר הכי חשוב. עטפתי אותם בידע ובכלים שלא היו לך, כדי שתהיה להם הזדמנות שווה להצליח, וכדי שיהיו בטוחים ביכולתם למרות הקושי.

היום, כשאני פוגשת את הילדים השקטים וגם את אלה שהגוף שלהם זקוק לתזוזה מתמדת, אני מלמדת אותם את המילים שחסרו לך, ונותנת להם את ההבנה שאת היית צריכה.

הקושי שלך הפך למצפן שלי. המאבק השקט שלך הוא היום הקול הכי חזק שלי.

אז תודה לך, ילדה יקרה. הקושי שלך הפך לשליחות שלי. החיבוק הזה הוא סגירת מעגל, והתחלה של דרך חדשה עבור כל כך הרבה ילדים אחרים.

את לא היית מקולקלת. היית רק זרע שחיכה לאדמה הנכונה כדי לפרוח.…

"כי גם הניצן המתקשה להיפתח ,ראוי לפרוח."

והיום, אני כאן, כדי שכל ניצן כזה ידע שהוא יכול, ושהוא ראוי, לפרוח.

שלך, תמיד, אני.

---

ולכם, שזיהיתם את עצמכם במילים האלה,

אם קראתם עד כאן והלב שלכם דופק קצת יותר מהר, אם זיהיתם במכתב הזה את עצמכם, או את הילד או הילדה שלכם – דעו שאתם לא לבד. והכי חשוב, דעו שיש מה לעשות.

הצעד הראשון הוא לא לחפש "פתרון" לקושי, אלא לשנות את השפה שבה אנחנו מדברים עליו. במקום "למה אתה לא מקשיב?", לשאול "מה יעזור לך להקשיב עכשיו?".

במקום להתמקד במה שחסר, להתחיל במה שיש – לראות את החוזקות, את היצירתיות, את הלב הטוב. להבין שהמוח שלהם זקוק לפעמים לתנועה, למוזיקה, לכדור לחץ קטן ביד – לא כדי להפריע, אלא כדי להתרכז.

זוהי תחילתה של תקשורת חדשה עם ילדכם ועם הילדים שהייתם. תקשורת שבה אנחנו נותנים להם את ההבנה, הכלים והביטחון שלנו מעולם לא היו, כדי שהם יוכלו לכתוב את הסיפור שלהם, במילים שלהם.

אילנה כהנא

מורה להוראה מותאמת

מדריכת הורים מתמחה בADHD