אין הורה בכל דור שלא מכיר אותה. היא תמיד שם, אורבת מעבר לפינה של כל החלטה הורית, תמיד יותר "מגניבה", תמיד יותר "זורמת", ותמיד מרשה את מה שאנחנו (ההורים ה"חופרים") אוסרים. גם אני הכרתי אותה. היא ליוותה אותי לאורך כל שנות הגידול של נועם, מתן וגיא. "אמא של כולם" היא הדמות המיתולוגית שמרשה לילדים שלה הכל, כי "מה כבר יכול לקרות?": היא קונה קורקינט חשמלי הרבה לפני גיל 16, כי "הוא אחראי" ו"כולם נוסעים". היא מרשה לנסוע לבד בתחבורה ציבורית ללונה פארק או לחוף הים בעיר אחרת בגיל 12. היא

אם כן, קודם כל – תנשמו עמוק. חשוב להבין שזה ממש, אבל ממש בסדר להשתעמם! בעולם שבו הילדים שלנו מוצפים בגירויים בלתי פוסקים ומסכים מרצדים, שעמום הוא לא מילה גסה, הוא מתנה. כשהמוח מפסיק לקבל בידור מבחוץ, הוא נאלץ להתחיל לייצר אותו מבפנים. השעמום הוא המנוע הטוב ביותר ליצירתיות, לפיתוח דמיון ולתרגול פתרון בעיות. אבל... ויש כאן אבל גדול, במיוחד כשאנחנו מדברים על ילדים עם הפרעת קשב וריכוז (ADHD). עבורם, המשפט "משעמם לי" אומר הרבה פעמים משהו אחר לגמרי. המעבר החד מהמסגרת המובנית של בית

מחר זה קורה – יום חלוקת התעודות. 🎓 עבור חלק מהילדים (ומההורים!), מדובר ביום של חגיגה, התרגשות וגאווה. אבל עבור לא מעט ילדים, ובמיוחד אלו שמתמודדים עם קשיים בלמידה, פערים או אתגרי קשב וריכוז – היום הזה הוא הכל חוץ מחגיגה. הילדים האלו מגיעים ליום הזה כשהם מראש מצפים לאכזבה. הם יודעים בדיוק איפה היה להם קשה השנה. הם מרגישים את הפערים יום-יום בכיתה, ומבחינתם, הדף הלבן הזה הולך פשוט "לתת חותמת" לזה שהם לא מספיק טובים. המתח שלהם לקראת קבלת התעודה הוא לא התרגשות מתוקה של סוף שנה –