פוסט #9בסדרה מהורה מנכ"ל להורה מאמן: "אני לא יודע למה עשיתי את זה!" – המדריך לאימון מודעות עצמית

אילנה כהנא
לפני 4 שעות
זמן קריאה 5 דקות

המראה השקופה

הילד שלכם חוזר מבית הספר, זורק את התיק ופולט בזעם: "המורה שוב כועסת עליי כי אני לא מקשיב לה!". אתם מנסים להבין, והוא מוסיף בתסכול אמיתי: "אבל אני בכלל לא יודע שאני לא מקשיב! אני פשוט... חושב על משהו אחר, ופתאום היא צועקת עליי".

התובנה הזו – או ליתר דיוק, חוסר התובנה בזמן אמת – היא לב ליבו של אתגר המודעות העצמית, או בשמה המקצועי: מטא-קוגניציה. זו ה"חשיבה על החשיבה". היכולת להתבונן על עצמנו מהצד, לזהות מה אנחנו מרגישים, להבין מה עוזר לנו ומה מפריע לנו.

מה קורה לילד באותו רגע? הוא פועל על "טייס אוטומטי". המוח שלו שקוע במחשבה פנימית או מוסח על ידי גירוי חיצוני, והוא מאבד קשר עם הסביבה ועם עצמו. הוא לא בוחר במודע להתעלם מהמורה; הוא פשוט לא מודע לכך שהוא כבר לא איתה.

ומה אנחנו כהורים חווים? בלבול, תסכול, ולפעמים אפילו חושדים שהוא "מסתלבט" עלינו. התגובה האינסטינקטיבית של "ההורה המנכ"ל" היא נזיפה: "אז פשוט תקשיב!", "למה אתה לא יכול להיות מרוכז?". אבל פקודות כאלה הן כמו לצעוק על מישהו להפסיק לדמם בלי לתת לו תחבושת. הן לא מקנות לו את היכולת החשובה מכל: להכיר את עצמו. תפקידנו כ"הורים-מאמנים" הוא להחזיק עבורו את המראה בסבלנות, וללמד אותו כיצד להשתמש בה בעצמו.

איפה ה"מתבונן הפנימי" של הילד?

מטא-קוגניציה היא אחד התפקודים הניהוליים הגבוהים והמורכבים ביותר של המוח. היא דורשת יכולת לעצור, לעכב תגובה, ולהפעיל "צופה פנימי" שמבצע רפלקציה. אצל ילדים עם ADHD, יכולת זו מתפתחת לאט יותר ולעיתים לוקה בחסר.

עיוורון לסימנים פנימיים: ילדים עם ADHD מתקשים לזהות את הסימנים הפיזיים והרגשיים העדינים שמקדימים התנהגות. הם לא שמים לב שהם מתחילים להיות רעבים, עייפים, מוצפים או מתוסכלים – עד שזה מאוחר מדי והם כבר בתוך התפרצות זעם או בכי. הגוף שלהם "צועק", אבל הם לא "שומעים" את הלחישות שהגיעו קודם.
קושי בהערכה עצמית: הם יתקשו להעריך באופן ריאלי כמה זמן תיקח להם משימה (קשור ישירות ל"עיוורון זמן"), מה רמת הקושי של המשימה עבורם, או מה הסיכוי שיצליחו בה. חוסר היכולת להעריך נכון מוביל לתכנון לקוי ולתסכול.
חוסר מודעות להשפעה על אחרים: הם עשויים לקטוע שיחות, להתפרץ לדברי אחרים, או להיות פולשניים פיזית, ולא לקלוט שהתנהגותם מפריעה לסובבים אותם. זה לא נובע מרוע לב, אלא מחוסר יכולת לקרוא את הסיטואציה החברתית ולנהל את האימפולסים שלהם בזמן אמת.

איך זה נראה ביום-יום?

בבית: הוא שיחק במחשב שעתיים במקום השעה שהוקצבה לו, וכשאתם כועסים הוא מופתע בכנות. הוא באמת ובתמים לא שם לב כמה זמן עבר, כי היה שקוע לחלוטין.
עם המשפחה: הוא חווה התקף זעם אדיר כי אחיו הקטן הרס לו מגדל לגו. אחרי שהוא נרגע, הוא לא יודע להסביר מה בדיוק הצית את התגובה העוצמתית הזו, מעבר ל"הוא הרס לי!". הוא לא מודע לתסכול המצטבר שהיה שם קודם.
בבית הספר: המורה שואלת אותו שאלה והוא לא יודע את התשובה, למרות שהיא הסבירה את החומר לפני דקה. הוא לא יודע להגיד: "הייתי מוסח, לא שמעתי", הוא פשוט מרגיש "טיפש".
עם חברים: הוא מספר סיפור בהתלהבות ולא שם לב שהחבר שלו מנסה לומר משהו או נראה משועמם. הוא פשוט מרוכז בעצמו ובסיפור שלו.
בלימודים: הוא יושב מול שיעורי בית במתמטיקה ומרגיש "תקוע". במקום לזהות את התחושה ולבקש עזרה, הוא פשוט יקום ויעשה משהו אחר (דחיינות), או יתפרץ בתסכול ויקרע את הדף.

טעויות נפוצות וסטיגמות שהורסות

הסטיגמה: "הוא אגואיסט / לא מתחשב". האמת: הוא לא "רואה" את האחר באותו רגע, כי ה"פנס" של המודעות שלו מופנה בעוצמה פנימה או אל גירוי ספציפי. הוא צריך עזרה ללמוד להזיז את הפנס הזה.
הטעות: לשאול "למה עשית את זה?". זו שאלה שדורשת מטא-קוגניציה גבוהה. עבור ילד שפעל מתוך אימפולס, התשובה הכנה ביותר היא באמת "אני לא יודע". השאלה הזו רק מייצרת בושה ותחושת כישלון.
הטעות: להעניש על חוסר מודעות. להעניש ילד על כך שלא שם לב שהוא מפריע, זה כמו להעניש אותו על כך שהוא לא גבוה מספיק. זה מעניש על מאפיין, לא על התנהגות נבחרת.
הטעות: לצפות שהוא "ילמד מניסיון" לבד. ילדים עם קושי במטא-קוגניציה לא תמיד מפיקים לקחים אוטומטית. הם זקוקים למבוגר שיעזור להם לחבר את הנקודות בין הפעולה, התוצאה והתחושה.

5 כלים פרקטיים להורה המאמן: להדליק את אור המודעות

תפקידנו הוא להיות "הקריין" החיצוני של עולמו הפנימי של הילד, עד שהוא ילמד להיות הקריין של עצמו.

1. שיקוף – להיות "הקריין" של עולמם הפנימי

איך מיישמים? במקום לשפוט את ההתנהגות ("תפסיק להתנהג ככה!"), תארו את מה שאתם רואים בצורה ניטרלית. "אני רואה שהכתפיים שלך מכווצות והאגרופים קפוצים. נראה לי שאתה מתחיל להרגיש ממש מתוסכל עכשיו. אני צודק?". או: "שמתי לב שבכל פעם שהטלוויזיה דולקת, קשה לך יותר להתרכז בשיעורים".
הערך עבור הילד: אתם נותנים לו "מילים" לתחושות הפנימיות שלו. בפעם הראשונה, הוא מתחיל לקשר בין תחושה גופנית (אגרוף קפוץ) לרגש (תסכול), או בין מצב חיצוני (טלוויזיה דולקת) לקושי פנימי (חוסר ריכוז). זה הצעד הראשון בבניית מודעות.

2. "הרצה לאחור" – לחקור אירועים אחרי שהסערה חלפה

איך מיישמים? אחרי התפרצות או קונפליקט, ואחרי שכולם נרגעו, שבו עם הילד ואמרו: "בוא נהיה בלשים ונריץ אחורה את הסרט של מה שקרה, כדי שנבין ביחד". שאלו שאלות עדינות: "הכל התחיל כשאחותך לקחה לך את הלגו. מה הרגשת בדיוק ברגע הזה? ומה המחשבה הראשונה שקפצה לך לראש?".
הערך עבור הילד: זה עוזר לו לזהות את שרשרת האירועים: ה"טריגר" (הגירוי), הרגש, המחשבה וההתנהגות. בסביבה בטוחה ולא שיפוטית, הוא לומד לנתח את התגובות האוטומטיות שלו, ובפעם הבאה אולי יצליח לזהות את הטריגר שלב אחד מוקדם יותר.

3. שאילת שאלות "מטא" (שאלות על חשיבה)

איך מיישמים? העבירו את הפוקוס מ"מה" ל"איך". במקום "תתחיל ללמוד למבחן!", שאלו: "יש לך מבחן גדול בחשבון. מה יכול לעזור לך ללמוד הכי טוב הפעם? ללמוד עם מוזיקה או בשקט? לעשות הפסקות קצרות או ארוכות? מה עבד לך טוב בפעם הקודמת?". לפני יציאה לחבר: "איך תוכל לזכור לשים לב גם למה שהחבר שלך רוצה לעשות?".
הערך עבור הילד: אתם מזמינים אותו להיות מנהל הלמידה וההתנהגות של עצמו. הוא מתחיל לחשוב על תהליכי החשיבה, הלמידה וההתנהגות שלו, ומבין שיש לו יכולת להשפיע עליהם. הוא לומד לחפש פתרונות במקום תירוצים.

4. "מדידת עוצמה" – סקאלות ודירוגים

איך מיישמים? השתמשו בסולם מ-1 עד 5 כדי לעזור לו לכמת רגשות או תחושות. "בסקאלה של 1 עד 5, כמה אתה מתוסכל כרגע?". "כמה קשה לך המשימה הזו מ-1 עד 5?". אפשר להשתמש במדחום רגשות מצויר או בסמיילים.
הערך עבור הילד: זה הופך רגשות מופשטים ומציפים למשהו מדיד וניתן לניהול. הוא לומד להבחין בין תסכול קל (2) לבין תסכול שמוביל להתפרצות (5), ועשוי ללמוד לבקש עזרה כשהוא מזהה שהוא בדרגת קושי 4.

5.הפסקות יזומות לבדיקה עצמית (Check-in)

איך מיישמים? הגדירו טיימר לפרקי זמן קצרים (15-20 דקות) בזמן הכנת שיעורים או משחק. כשהטיימר מצלצל, זהו "צפצוף מודעות". שאלו בעדינות: "רק בודקים – איפה הקשב שלך עכשיו? במשימה? במחשבות אחרות? האם אתה צריך משהו?".
הערך עבור הילד: זה מאמן את "שריר" המטא-קוגניציה באופן פעיל. הוא לומד לעצור את הטייס האוטומטי ולשאול את עצמו "איפה אני?". עם הזמן, הוא יתחיל לעשות את הבדיקות האלה בעצמו, ללא תזכורת.

התאמה לפי גילאים

גילאי גן: נתמקד בשפת הרגשות ובשיקוף. נשתמש במדחום רגשות, בובות וסיפורים כדי לדבר על מה הדמויות מרגישות. נשקף התנהגות פיזית: "אני רואה שאתה קופץ במקום, נראה שאתה ממש מתרגש!".
גילאי יסודי: אפשר להתחיל להשתמש ב"הרצה לאחור" לאירועים, לשאול שאלות "מטא" פשוטות ("מה יכול לעזור לך עכשיו?"), ולהשתמש בסקאלות דירוג. המטרה היא לבנות את אוצר המילים של המודעות.
גילאי תיכון: בגיל הזה, השיחות יכולות להיות עמוקות יותר. אפשר לדבר איתם על "טריגרים", על דפוסי חשיבה, ועל ההשפעה של ההתנהגות שלהם על אחרים ועל המטרות שלהם. הכלים הופכים לכלי אימון אישי לחיים.

פיתוח מודעות עצמית הוא מסע, לא אירוע חד פעמי. תפקידנו כהורים-מאמנים הוא להאיר בפנס על הנקודות העיוורות של ילדינו, לא מתוך ביקורת, אלא מתוך אהבה ורצון להעצים. כל פעם שאנחנו עוזרים לילד שלנו לקשר בין תחושה למילה, בין התנהגות לתוצאה, אנחנו נותנים לו את המתנה הגדולה ביותר: את היכולת להבין את עצמו, לקבל את עצמו, ובסופו של דבר – לנהל את עצמו בהצלחה.

מתי בפעם האחרונה עצרתם לשקף לילד שלכם את מה שראיתם, במקום להגיב להתנהגות שלו? שתפו אותנו בתגובות איך זה הרגיש!

אילנה כהנא

בפוסט הבא בסדרה, בקרת איכות ובקרה עצמית

----------------------------------------------------------------------------------------------------

היי הורים יקרים! 👋

פתחתי קבוצת וואטסאפ שקטה ותומכת בשם 'כאן הורים בכיף ADHD'

🎯 מה תמצאו בקבוצה:

✅ כלים מעשיים להתמודדות יומיומית

✅ טיפים מנוסים מהבלוג שלי

✅ תמיכה וחיבור עם הורים בדרך דומה

✅ ללא ספאם - רק תוכן איכותי

מתאים לכל הורה, לא רק להורים לילדי ADHD!