אתמול הקראתי לבנות את הספר הזה שכתב יובל אברמוביץ.
"האיש שאהב את הטלפון שלו יותר מדי"
בוקר אחד התעורר האיש וגילה על הכרית שלידו פתק: "הלכתי למצוא איש שיאהב אותי כמו שאתה אוהב את הטלפון שלך"
על האיש שחי את חייו דרך המסך, כפי שרובנו חוטאים בכך בדור הזה.
אז יושבות ילדות , יפהפיות בנות 6-8, פעורות פה לנוכח הסיפור. והתגובה הראשונה שלהן הוא שזה סיפור ממש עצוב.
כן. זה סיפור עצוב .
והלוואי שהמסר עבר. והילדות האלה שכבר חווות שעות מסך ובוודאי בקרוב יהיו הבעלים של מכשיר טלפון חכם כלשהו.
והלוואי שידעו לחיות יותר את החיים עצמם, פנים מול פנים, בשיחה קולית ולא בוואטסאפ, בטבע, בחוץ , להנות מהצבעים, הריחות , הרעשים. ולא משלל סרטונים,צפצופים והתראות.
הלוואי שיספרו מחמאות ולא לייקים.
שיעשו הופעת ריקודים למשפחה בסלון ולא בטיקטוק.....
הלוואי!
ואז .... כמה שעות אחרי ... תקלה עולמית בוואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם ושות....
נראה לכם שיש קשר?
אז אחרי כמה שעות של ניתוק חזרנו לעולם הוירטואלי. איך היה לכם בעולם האמיתי?
איך הילדים שלכם חוו את הניתוק? ומה נם ראו בבית? איזה הורים הם פגשו שם? איך היתה התגובה שלהם? שלכם?
זו יכולה להיות חווייה מכוננת...
ואפשר ללמוד מזה המון.
שווה לאמץ ערב בלי טלפון לא?