שאלה שרצה לי בראש הרבה .. נושא שעולה כל הזמן ללא הרף בשנים האחרונות גם מול ההורים שאני פוגשת בקליניקה ובהרצאות שלי ובטח ברשתות החברתיות. הנושא של "זמן מסך"
בכל בית ובכל גיל של הילדים ובוודאי בבתים של ילדים עם הפרעות קשב אנחנו ההורים מגבילים או לפחות מנסים להגביל זמן מסך.
כשאני הייתי ילדה לא היו מסכים. היתה טלויזיה אחת עם ערוץ אחד בסלון ואפילו לא שלט לריב עליו...
לא היה שיח על זמן מסך.
הזמן שלי התחלק בין לקרוא ספר (תולעת ספרים הייתי כבר אז) , בילוי בחוץ עם החברים מהשכונה, מפגש אצל חברה, תנועת נוער ועוד...
עולם התוכן והגירוי של הילדים (ושלנו) השתנה . שנת הקורונה רק העצימה והדגישה את העניין. והשאלה האמיתית היא למה חשוב לנו ההורים להגביל מסכים ובעצם מה האלטרנטיבה?
כשאני מדברת על גבולות אני רוצה שהם ידברו את טובת הילד מתוך הבנה שאני ההורה יודעת מה הכי טוב עבורם.
האם מסכים זה רע? שהרי היום היינו רוצים שיקראו , שיצאו החוצה וישחקו עם חברים, שיעשו ספורט. האם מה שגורם לנו התנגדות כל כך גדולה היא שהמסכים הם ההיפך הגמור ממה שהיינו רוצים שהם יעשו?
האם כשאנחנו מגבילים זה הופך את המסכים ל"סוכריה האסורה" ובגלל שהיא אסורה אני רוצה ממנה יותר ויותר?
ומה אם נשנה גישה... מה אם נראה את היתרונות שהרי
✔הלמידה עברה למסכים
✔הקריאה עברה לדיגיטל
✔המפגשים החברתיים והמשחקים עברו לonline...
✔התקשורת בטלפון עברה לתקשורת בכתב
✔האנגלית שלהם מדהימה בזכות השימוש במחשב והגיימינג
אז אולי התפקיד ההורי שלנו בדור הזה הוא להביע עניין בעולם שלהם ,ללמוד את היתרונות להזהיר מסכנות ובמקום להתנגד אנחנו צריכים ליצר עניין ואיזון.... עבורם.
חומר למחשבה...
איך זה עובד אצלכם בבית?
אילנה