.png)
המורה התקשרה אחרי המיפוי? 👓 (משקפי הקשב #4)
גיליון 4 • 8 בנובמבר 2026 • ״אחרי המיפוי״: מפענחים את מה שקורה בכיתה בין קשיי התארגנות, חרדת ביצוע, פטפוטים ובניית תחושת מסוגלות אצל ילדי קשב
עורכת וכותבת: אילנה כהנא
למה המילה ״מיפוי״ מקפיצה לנו את הדופק?
מדי שנה בחודש נובמבר, המערכת הבית-ספרית כולה נכנסת לעונת המיפויים והשיקופים הראשונים. החגים הסתיימו, השגרה התייצבה, ובבתי הספר עורכים מבדקים שנועדו לבחון את תפקוד התלמידים במתמטיקה, בשפה ובכישורי למידה.
בעקבות המיפויים, הטלפון בבית מתחיל לצלצל.
עבור הורים רבים לילדים עם קשיי קשב ולמידה, המילה "מיפוי" מקפיצה מיד את הדופק. שיחת הטלפון מהמחנכת נחווית לעיתים קרובות כמעין "כתב אישום": המורה מתארת ילד שמתקשה להתרכז, מפטפט, שולחן מפוזר, או ילדה שמסתגרת ונמנעת מלהשתתף. הלב ההורי מתכווץ, רגשות האשמה עולים מיד ("איפה טעינו? אולי לא ישבנו איתו מספיק?"), והתגובה האוטומטית היא כניסה למגננה ולחרדה.
אבל לפני שצוללים לנתונים, חשוב לי להגיד משהו חד וברור: הגיליון הזה בשום אופן לא נכתב כדי לשפוט או לחלק ציונים – לא למורות ולא להורים. להחזיק כיתה של שלושים תלמידים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו זו משימה הירואית, ואני רואה את המסירות העצומה של הצוותים החינוכיים יום-יום בשטח.
הגיליון הזה נולד למטרה אחת בלבד: לתת קול לילד.
ילד עם הפרעת קשב או קושי בלמידה לא יודע להגיד להוריו או למורתו: "אני מוצף, קשה לי מול שלושים ילדים, אני מת מפחד להיכשל ואין לי כרגע מסננת". הוא פשוט מגיב עם הגוף – לפעמים בצחוקים, לפעמים בהסתגרות ולפעמים בבלגן.
מיפוי אינו מודד את הלב הרחב, הסקרנות, היצירתיות, או את המאמץ העצום שהילד משקיע כדי לשבת שעה שלמה על כיסא. והדבר החשוב ביותר הוא: לא לחכות לאסיפות ההורים בחנוכה כדי לגלות פער שנצבר בשקט!
נובמבר הוא בדיוק ההזדמנות לקבל את התמונה המוקדמת, להרכיב את "משקפי הקשב", ולהפוך את המידע מכתב אישום למפה שתוביל את הילד קדימה.
בכל כיתה מתנהלים בו-זמנית שלושה קולות: קול הילד, קול המורה וקול ההורה. כדי להבין מה באמת מתרחש מתחת לפני השטח בתקופת המיפויים, בואו נתבונן לרגע בסצנה קלאסית של שיעור שלישי.
הבמה של שיעור שלישי: כשהצחוק של הכיתה הוא התחבושת של הלב
שיעור שפה, יום שלישי, עשר וחצי בבוקר.
המורה מבקשת מכולם לפתוח בעמוד 24 ולענות על שאלות 1 עד 4. תוך חצי דקה נשמע מסביב רשרוש מהיר של דפים נפתחים, מחברות שנשלפות וקלמרים שנרכסים. כולם כבר שם.
ורק אצלו – המוח קופא. השורות הצפופות מרצדות לו מול העיניים, והוא בכלל לא בטוח מאיפה מתחילים. עוד לפני שהספיק למצוא את העיפרון הנכון בקלמר, מגיעה הפנייה של המורה מול כל חלל הכיתה:
״שוב אתה בלי ספר פתוח? שוב עוד לא התחלת לכתוב? תסתכל על כולם, כולם כבר מסיימים את שאלה שתיים ואתה עדיין חולם!״
עוד הערה אחת לאוסף הבלתי נגמר של חייו. עוד רסיס של ביקורת שמזכיר לו בפעם המי-יודע-כמה: כולם יכולים, ורק אני לא מסתדר.
באותו שבריר שנייה, עומדות בפני הילד שתי אפשרויות:
הראשונה היא להשפיל מבט, לחוש תסכול ובושה, ולהישאר שוב התלמיד האיטי והבודד בחדר.
אבל אז המוח ההישרדותי שלו בוחר באפשרות השנייה – השכפ״ץ המוכר והבטוח:
הוא נשען לאחור על הכיסא בשוויון נפש מעושה, מחייך חיוך מתנשא, וזורק בקול רם לחבר בשורה ליד: ״עזוב אותך, מי בכלל צריך לדעת מה כתוב פה? טקסט של חפירות!״, ותוך כדי מעיף את המחק בקשת מדויקת ישירות לתוך הפח.
בום. כל השורה האחרונה מתפוצצת מצחוק. שני חברים מוחאים לו כפיים בהתלהבות מתחת לשולחן.
המורה כועסת, רושמת לו הערה בוובטופ, אולי אפילו שולחת אותו להירגע בחוץ. אבל מבחינת הילד – זה היה ניצחון מוחלט.
הוא קיבל אהדה מקהל אוהד שכיסתה על הבור העמוק של חוסר המסוגלות. אף אחד מהילדים לא ראה שהוא פשוט לא ידע לפענח את המילה הראשונה בשאלה. עדיף שיתפסו אותו כליצן או כמרדן – מאשר שמישהו יגלה כמה הוא חסר אונים מול הדף.
המילון המתורגם: מה המורה רואה מול מה שהילד מאותת
1. פרופיל אימפולסיבי ותנועתי
מה המורה רואה בכיתה: ״הוא לא מפסיק לפטפט, להפריע, ולצחוק עם חברים״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״הדופמין שלי אזל, הגוף שלי חייב לזוז כדי להישאר ערני. אני לא מחפש להפריע – אין לי מסננת להתעלם ממה שקורה סביבי.״
המענה הפדגוגי הנכון: הפוגות תנועה יזומות (פומודורו), תרגילי מוח והצלבה (Brain Gym), ומתן תפקיד של אחריות בכיתה (חלוקת דפים, ׳מזכיר/ת שיעור׳).
2. פרופיל קשיי התארגנות
מה המורה רואה בכיתה: ״השולחן שלו מפוצץ, אין ציוד והמחברות מקומטות״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״זיכרון העבודה שלי קורס מול כל החפצים. השולחן המלא הוא הדרך שלי להתחמק מהקושי במשימה.״
המענה הפדגוגי הנכון: בידוד מסיחים: מעבר לשולחן נקי שבו מונח רק הדף הנוכחי, שימוש בערכת ׳מסדרים מערכת׳ עם קוד צבעים, וחלוקת משימות במיקרו-שלבים.
3. פרופיל חרדת ביצוע והימנעות
מה המורה רואה בכיתה: ״היא שקטה, מסתגרת, מוחקת המון ולא קוראת בקול״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״אני מתה מפחד לטעות ושיצחקו עליי. עדיף לי להיעלם ושלא ישימו לב אליי מאשר להסתכן בכישלון.״
המענה הפדגוגי הנכון: קריאה ׳מנקודה לנקודה׳ בקבוצה קטנה, מענה על שאלות בעל פה לפני כתיבה, ותיקון מחזק (כתיבה מעל בעיפרון ללא מחיקה משפילה).
4. פרופיל התנגדות ומאבקי כוח
מה המורה רואה בכיתה: ״הוא מתעצבן ואומר ׳לא בא לי׳ על כל משימה״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״אני מרגיש חסר מסוגלות. עדיף לי שיחשבו שאני עקשן או עצלן, מאשר שיידעו שאני פשוט לא מצליח לעשות את זה.״
המענה הפדגוגי הנכון: התחלה ממשימות קלות שמייצרות חוויית הצלחה מהירה, פירוק הדף ל-2 תרגילים בלבד בכל פעם, והכרה במאמץ ולא רק בתוצאה.
5. פרופיל מעבר לכיתה א'
מה המורה רואה בכיתה: ״היא יוצאת כל חמש דקות לשירותים״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״חוק השנתיים של הקשב: אני בת שבע כרונולוגית אבל בת חמש רגשית. לצאת לשירותים זו הדרך החוקית היחידה להזיז את הגוף בלי לחטוף נזיפה.״
המענה הפדגוגי הנכון: שפת סימנים סודית ודיסקרטית מול המורה (הרמת מרקר וקבלת לייק לסיבוב של דקה במסדרון), ומחברת שרבוטים ליד הדף.
6. פרופיל קושי בשליפה והבנה סמויה
מה המורה רואה בכיתה: ״הכל נשאר שטחי, הוא לא מבין לעומק״.
מה הילד באמת מנסה להגיד לנו: ״הספרייה שלי במוח מבולגנת. המידע שם, אבל לוקח לי המון זמן לשלוף אותו. אני חייב המחשה מוחשית מול מופשטת.״
המענה הפדגוגי הנכון: שימוש באביזרי המחשה פיזיים (ציור, פקקים), שאלות מכוונות קטגוריה (צבע, תפקיד, צורה), ומתן זמן המתנה מרווח בלי להשלים במקומו.
״כל מה שמתמקדים בו – הולך וגדל״
״כל מה שמתמקדים בו הולך וגדל: אם נתמקד ברעש, בפטפוט ובפער – הם אלה שיתעצמו. אם נתמקד בחוזקות, בכלים המדויקים וביכולת – הן אלה שיפרצו קדימה!״
– אילנה כהנא, מתוך עקרונות הוראה מותאמת והדרכת הורים
אחד המיתוסים הגדולים שמושרשים במערכת החינוך הוא שמשוב של מורה או ציון במיפוי הוא תמיד "אובייקטיבי, מדויק ומוחלט", ושמטרת המיפוי היא פשוט "לחשוף את הבעיות של הילד".
בפועל, כשמורה מנסה לשקף תפקוד של ילד קשב מתוך כיתה עמוסה, היא נוטה לעיתים קרובות ליפול לאחד משני קצוות. התפקיד שלנו כהורים הוא לנפץ את שני המיתוסים הללו:
מיתוס 1: ״אם הוא מפריע, מפטפט וזז – סימן שלא אכפת לו מהלימודים״ (מלכודת הרעש)
המערכת רואה פטפוטים, התעסקות עם חפצים, חוסר שקט, ושולחן מבולגן, ומסיקה שמדובר בילד "שלא רוצה", ילד "שמזלזל", או כזה שפשוט "עושה דווקא".
כשמורה מוצפת מתמקדת רק ברעש הזה, הילד מתויג במהירות כ"תלמיד בעייתי", ולעיתים מגיעות דרישות שנובעות מחוסר אונים (כמו דרישה לליווי הורי בטיול שנתי). ההורה שומע את זה, נעלב עד עמקי נשמתו, ונכנס מיד למגננה ולמלחמה מול בית הספר.
האמת של משקפי הקשב: הילד לא מחפש להפריע. הוא מוסח שמגיב לכל תנועה בכיתה בלי מסננת, או ילד שהדופמין שלו אזל והגוף שלו חייב תנועה כדי להישאר ערני. כשמתמקדים רק בנזיפות – הרעש וההתנגדות רק הולכים וגדלים.
מיתוס 2: ״אם הילד מקסים, מנומס ומקבל מחמאות – סימן שהכל בסדר״ (מלכודת ה׳חנדלך׳)
בקצה השני נמצאת המורה שרואה תלמיד חייכן, חביב, שקט ונעים הליכות. היא כותבת לו ״אלוף!״ ו״מושלם!״ על דפי העבודה, מדווחת להורים שהכל נפלא, ונמנעת מלשקף קשיים אמיתיים כדי "לא להלחיץ".
האמת של משקפי הקשב: המתיקות הזו מטשטשת את הפער. ההורים נרדמים בשמירה, עד שבסוף השנה (או במעבר לחטיבה) מתגלה פתאום פער לימודי של שנה שלמה, וההורה נשאר בהלם: "למה אף אחד לא אמר לי כלום קודם?!".
המצפן ההורי: ממיפוי מאיים – למפת ניווט מעשית
האחריות שלנו כהורים היא לקלף את שני הקצוות:
לא להתרסק מביקורת שרואה רק רעש חיצוני, ולא להסתנוור ממחמאות כלליות שמטשטשות קושי לימודי.
המטרה של המיפוי אינה לחרוץ דין, אלא לספק לנו מפת ניווט:
לזהות את העוגנים: מה הילד מצליח לבצע באופן עצמאי לחלוטין ובביטחון.
לדייק את הצעד הבא: באיזו נקודה בדיוק הוא זקוק לתיווך מותאם (הבנת הוראה, קצב כתיבה, או פענוח צלילים).
מתי באמת נדלקת נורה אדומה שמחייבת התערבות?
הורים שואלים אותי לעיתים קרובות: איך נדע מתי קושי של תחילת שנה הוא רק עניין של קצב אישי והבשלה, ומתי מדובר בתמרור אזהרה שאסור להתעלם ממנו?
הנה כלל הברזל:
קצב אישי (לא נבהלים): כל עוד הילד סקרן, מנסה, לא מפחד לטעות, ומתקדם שלב אחר שלב – אנחנו מכבדים את הקצב הטבעי שלו ולא רצים להשוות אותו לאחרים.
נורה אדומה (לא מחכים לאסיפת הורים!): נורה אדומה נדלקת כאשר מתחילים לראות הימנעות, חרדה, או תסכול מתמשך. אם הילד אומר על עצמו "אני טיפש", מוחק שוב ושוב כל מילה מתוך פחד מביקורת, מפתח התנגדויות וזעם מול כל משימה, או מפתח מסיכה של "לא אכפת לי" – אסור לחכות לחנוכה. יש לפעול מיד כדי להחזיר לו את תחושת המסוגלות ולתת לו את הכלים שהוא זקוק להם.
מה עושים בבית ובכיתה
הלמידה האמיתית מתרחשת כאשר אנחנו מתאימים את הסביבה ואת שיטת העבודה למבנה המוח של הילד, במקום לצפות ממנו להתאים את עצמו לדרישות נוקשות.
הנה שלושה כלים יישומיים מתוך "עדשת הלמידה" שמורידים מיד את העומס ומחזירים את הפוקוס:
1. סרגל שורה ומיסוך דף לבן – הרגעת העיניים בטקסט צפוף
עבור ילדי קשב רבים, דף עמוס במלל צפוף יוצר עומס חזותי (Visual Crowding) וחרדה ממשית. העיניים שלהם "קופצות" בין השורות, המוח מתקשה לבודד את המילה הנוכחית, והילד מאבד את הריכוז ומתעייף במהירות.
סרגל שורה (חצי-שקוף): סרגל פלסטיק צבעוני שמבליט רק שורה אחת בכל פעם ומעמעם את השורות שמעליה ומתחתיה.
מיסוך באמצעות דף לבן: מסתירים פיזית עם דף לבן וחלק את כל המשך העמוד, כך שהילד רואה רק את הפסקה או השאלה שהוא עובד עליה כרגע.
התוצאה: מנקים את "הרעש החזותי", מורידים את סף החרדה, ומאפשרים קריאה שקטה וממוקדת.
2. ״קודם עונים בעל פה – רק אחר כך כותבים״
המעבר מהמחשבה שבראש אל השורות שבמחברת דורש מילד הקשב מאמץ קוגניטיבי משולש בו-זמנית:
הוא צריך לחשוב על הרעיון, לנסח אותו תחבירית, לאחוז נכון בעיפרון, לזכור איות נכון, ולהתמודד עם הפעולה המוטורית של הכתיבה. העומס הזה מוביל לעיתים קרובות לשיתוק, להימנעות או למריחות זמן אינסופיות.
האסטרטגיה המנצחת: קודם מדברים!עוצרים הכל, מניחים את העיפרון, ומבררים את השאלה. הילד מנסח תשובה מלאה וברורה בקול רם.
רק כשהתשובה יושבת יציבה, מסודרת וברורה בראש – ניגשים לרשום אותה בדף.
ברגע שמפרידים בין שלב החשיבה לשלב הכתיבה הפיזית, המשימה הופכת לקלה ונגישה פי כמה.
3. תרגילי מוח ודופמין טבעי (Brain Gym) – הפוגה של 60 שניות לריכוז שיא
כאשר ילד קשב מתעייף בשיעור חמישי או שישי, מאבד פוקוס מול שיעורי הבית או שוקע לתוך ריחוף, מוח הקשב שלו פשוט התרוקן מדופמין! במקום לגעור בו או לדרוש ממנו "להתרכז בכוח", מפעילים את הגוף בתרגילים קצרים שמחברים בין שתי ההמיספרות במוח ומעלים עוררות קוגניטיבית מיידית:
תרגיל ההצלבה (Cross Crawl): עומדים בגב ישר, מרימים ברך שמאל ונוגעים בה ביד ימין, ולאחר מכן מרימים ברך ימין ונוגעים ביד שמאל, בקצב איטי ומדויק. חציית קו האמצע של הגוף מאלצת את האונה הימנית והאונה השמאלית לפעול בסנכרון מלא.
תנועת השמונה השוכב (תנועת האינסוף): מציירים באוויר או על דף את המספר 8 שוכב ברצף וללא הרמת היד, תוך מעקב רציף של העיניים אחר התנועה. כדאי לשלב תוך כדי משימת שליפה קלה (למשל: "תגיד לי 5 שמות של פירות תוך כדי שאתה מצייר").
שינוי תנוחה והקראה בעמידה: המורה מזמינה את הכיתה לעמוד, לבצע 4 תנועות הצלבה קצרות, ולהקריא מילה מהלוח בעמידה. שינוי התנוחה מחזיר לתלמידי הקשב את החמצן והדופמין למוח.
💡 לקריאה מורחבת:
במאמר העומק החדש שלי בבלוג תוכלו לקרוא בהרחבה איך תרגילי מוח והצלבה מעלים דופמין טבעי, משפרים שליפה שפתית ומחזירים את הפוקוס בלמידה.
״אל תבואו עם בעיה – בואו עם פתרון שדורש אישור״
המצפן מחבר בין הבית לבין הכיתה. כשהורים פונים לבית הספר מתוך חוסר אונים ושואלים "מה אתם עושים איתו בכיתה?", המערכת חשה מאוימת ולעיתים נסגרת.
עקרון המפתח לבניית שותפות אמיתית עם המחנכת הוא:
״אל תבואו לבית הספר עם בעיה שדורשת פתרון – בואו עם פתרון מוגדר שדורש רק אישור!״
כשמורה מקבלת מההורה הצעה קונקרטית, פשוטה וישימה שאינה דורשת ממנה מאמץ חריג – היא שמחה לאמץ אותה מיד.
1. מה קורה לילד שיושב בכיתה ללא ציוד מתאים? (וכיצד בונים מודל פיגום)
ילד שמגיע לכיתה ללא הציוד הנדרש, או כזה ששולחנו עמוס בקלמרים, טושים ומספריים שלא קשורים לשיעור, אינו ילד "עצלן" שזלזל במערכת.
השולחן המבולגן הוא הראי של מוח הקשב שלו: זיכרון העבודה קרס מול שלל הפרטים עוד בערב שלפני, והעומס על השולחן משמש לו כמסיח וכערוץ מילוט מהשיעור. הילד חווה תסכול, ניתוק ובושה מול חבריו.
במקום לריב בכל בוקר או "לסדר במקומו", אנחנו בונים פיגום תומך (Scaffolding) שמעביר אליו את האחריות בהדרגה:
קוד צבע אחיד למקצועות: עטיפת המחברת ועטיפת החוברת באותו הצבע בדיוק (למשל: עברית בכחול, חשבון באדום). זה מאפשר לילד לאתר את החוברת הנכונה בילקוט בשנייה אחת, בלי להתייאש.
צ'קליסט מחיק ״מוכן לשיגור״: לוח מחיק פשוט שתלוי ליד הדלת עם סדר פעולות מוחשי (קלמר, בקבוק מים, קופסת אוכל, מחברת קשר). הפיכת משימות מופשטות לסדר פעולות ברור מורידה את החרדה ומייצרת עצמאות.
הפרדת תיק בית ספר מתיק חוגים: ציוד חוגים (ספורט, אמנות, חאקי) נשאר בתיק נפרד לחלוטין ולא נכנס לילקוט בית הספר, כדי למנוע "הצפת ילקוט" וחיפושים מייאשים בכיתה.
🎒 רוצים לעשות סדר בילקוט ולהתחיל בקרים רגועים בלי צעקות?
הורידו את ערכת ׳מסדרים מערכת׳ המלאה באתר שלי – כוללת את מדריך הפיגום להורים, לוח שבועי משולב לבי"ס וחוגים, תגיות קוד צבע לגזירה, וצ'קליסט מחיק "מוכן לשיגור".
2. ארבעת הפתרונות שדורשים מהמורה רק אישור (לשיחת הורים-מחנכת)
כשאתם מגיעים לשיחת המיפוי או לאסיפת ההורים, הנה 4 פתרונות קונקרטיים, ישימים ומדויקים שתוכלו להציע למחנכת:
שפת סימנים סודית להתאווררות (במקום בריחה לשירותים): מתאמים מראש קוד שקט ודיסקרטי בין הילד למורה (למשל: הילד מרים מרקר, המורה מסמנת לו "לייק" שקט עם הראש). הילד יוצא לסיבוב של 60 שניות במסדרון וחוזר מווסת ומוכן להקשבה – בלי הפרעה לשיעור ובלי לחטוף נזיפה.
נוהל שולחן נקי ממסיחים: סיכום פשוט עם המורה שהילד מוציא לשולחן אך ורק את החוברת והעיפרון של המשימה הנוכחית. כל שאר הציוד (קלמרים שמנים, טושים, סרגלים) נשאר בתוך הילקוט כדי לבודד מסיחים.
פירוק משימות ל-2 תרגילים בלבד: בקשה שהמורה תסמן לו בעיגול 2 תרגילים ראשונים מתוך הדף. ברגע שסיים אותם והרגיש הצלחה – הוא ניגש להראות לה ומקבל אישור לשניים הבאים.
גיוס סל ההכלה והשילוב הפנימי: כיום לכל בית ספר יש שעות פרטניות וסל שילוב פנימי שאינם דורשים אבחונים מורכבים או ועדות חיצוניות יקרות. בקשו מהמחנכת לשלב אותו בשעה פרטנית ממוקדת בשפה מתוך משאבי בית הספר.
עשר הדקות שבין השיעורים (והתשובה לכל מי ששואל איך אפשר לשכוח לאכול)...
יש לי חוק קבוע בקליניקה: בין שיעור לשיעור יש לי בדיוק עשר דקות הפסקה.
השעה שתיים בצהריים, ואני קולטת ששוב לא הספקתי להכניס פירור לפה מהבוקר. אמרתי לעצמי: 'אילנה, את הולכת עכשיו למטבח, מכינה כריך מהיר בשיא הפוקוס, אוכלת ומתדלקת אנרגיה לעוד כמה שעות רצופות של תלמידים'. תוכנית מושלמת.
איך שהגעתי למטבח, קפצה לי הודעה בוואטסאפ מאמא של תלמיד ששאלה שאלה. עצרתי רגע ועניתי.
תוך כדי ההקלדה נזכרתי שרואה החשבון ביקש שאשלח לו משהו דחוף במייל. פתחתי את המחשב לשלוח לו – אבל בראש תיבת הדואר ראיתי פתאום שאלון היכרות שאמא של תלמיד חדש שלחה לי לפני כמה דקות. מיד פתחתי אותו והתעמקתי בכל סעיף...
ואז – נשמע הצלצול בדלת. 🔔
התלמיד הבא כבר בכניסה, מתיישב מולי ליד השולחן עם חיוך ומחברת פתוחה, ואני מתיישבת מולו:
בלי מסמך לרואה חשבון,
בלי כריך,
ועם ההוכחה הניצחת לכל המצקצקים שתמיד שואלים בתדהמה: 'איך לעזאזל הגיוני שבן אדם שוכח לאכול?!'.
אז הנה, ככה בדיוק זה קורה! 🙈
מוכר לכם / לכן?
מסר לדרך: להחזיק את האמונה בשביל הילד
ילד עם הפרעת קשב וקשיי למידה מרגיש שהוא שונה עוד הרבה לפני שהוא מבין מה זו המילה הזו בכלל. בכל פעם שמצפים ממנו למשהו שמוחו כרגע אינו מסוגל לבצע לבד, הוא מתרגם זאת באופן בלתי מודע ל: "אני מקולקל, אני לא שווה כלום, אני לא כמו כולם".
התפקיד העמוק ביותר שלנו כהורים וכנשות חינוך הוא לא לתקן אותו – אלא להחזיק עבורו את האמונה שהוא יכול, בדיוק באותם רגעים שבהם הוא עדיין אינו מסוגל להאמין בעצמו.
אף אחד לא כתב, ואף אחד לא יכתוב לעולם, את הספר של המשפחה שלכם. אל תבזבזו אנרגיה על השוואות לאחים, לשכנים או לממוצעים שרירותיים. לכו עם האינטואיציה ההורית שלכם, העניקו לילד את הכלים והסנגור שהוא זקוק להם, ותראו איך הילד שהתקשה להוציא מחברת בכיתה – לומד לסנגר על עצמו, פורח ומגיע למיצוי הפוטנציאל המלא שלו.
שבת שלום ומבורכת לכל ההורים, המורות והילדים המופלאים שמוצאים כל יום מחדש את העוגן ואת המצפן שלהם! ❤️
שלכם באהבה ובהערכה רבה,
אילנה כהנא
״המשפחה היא העוגן, החינוך הוא המצפן״ ⚓🧭
אילנה כהנא | משקפי הקשב 👓
מורה להוראה מותאמת, מדריכת הורים בגישת ADHD ומאמנת אינטגרטיבית
🏡 הקליניקה הפרונטלית: מודיעין והסביבה 💻 שיעורים וייעוץ אונליין
תגובות