הגיע זמנו של מתן לעלות לגן חובה. לא מוכן כלל למה שצפוי.. גן חדש, צוות שלא מכיר אותו ולא יודע כיצד לסייע לו. ילדים חדשים שלא מבינים אותו. אם יש אימרה שאני מתחברת אליה היא 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו..' (זה נכון גם למבוגרים אגב..) ילד שחש חוסר בטחון במקום חדש.. על כל הקשיים שהוא מביא איתו (שליפה, שפה, קשב.. היפר אקטיביות וכו..) עוד נוסף חוסר בטחון , הערות ותחושת כשלון. בפגישה הראשונה (הכרות) עם הגננת ביקשתי לקבוע פגישה.. רציתי להקל על מתן כבר עם כניסתו לגן. אם יהיה מבוגר שיבין אותו יהיה הרבה יותר קל.. הגננת סירבה להפגש.. "תני לי להכיר אותו ואחר כך נדבר.." . לא עברו שבועיים עד שהיא ביקשה להפגש איתי.. כי "יש לנו בעיות התנהגות קשות.." . והרי אם היתה נפגשת איתי כשביקשתי לא היינו מגיעות לשיחה בנושא בעיות התנהגות קשות!!!?! אז נפגשנו. ללא כעס, טינה ודעות קדומות. סיפרתי לה מי זה מתן. סיפרתי לה הכל.. את הדבש ואת העוקץ. עוד בשיחה דאגתי לוודא שהיא יודעת כי אין לי כוונה להעלות את מתן לכיתה א' בשנת הלימודים הבאה. הוא צעיר (יליד סוף אוקטובר) ומכל הבחינות לא מוכן לאתגרים של כיתה א' ולכן אני מבקשת שהיא תתייחס אליו בהתאם. ותעבוד איתו על מנת להכינו לגן חובה בשנה הבאה.. ביקשתי ממנה ליזום איתו שיחה אישית. לחבק אותו ולהסביר לו שהיא כאן בשבילו. שבכל פעם שצץ קושי שיפנה אליה והיא תעזור לו לפתור.. ביקשתי להיות נוכחת בפגישה האישית הראשונה שלהם כדי לתת לו בטחון ולאשר לו כי אכן זה בסדר ורצוי לפנות לגננת. היא פה בשבילך ותעזור לך.. השיחה נערכה. ומתן החל להגיע לגן בחיוך ושמחה. היו קשיים.. הרבה.. אבל ההתמודדות היא אחרת כשיש לך למי לפנות. המקביל קבעתי תור לנוירולוגית של התפתחות הילד (כי שם הוא מטופל. ). חד משמעית אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז ADHD. והומלץ על טיפול בכדורים RETALIN LA אך מכיוון שלמתן מלאו רק 5 נזקקנו לאישור חריג ממשרד הבריאות. האישור התקבל והתחלנו בטיפול. למזלי גם מתן, כמו נועם לא סבל מתופעות לוואי חריגות. מעט ירידה בתאבון וחוץ מזה הכל היה בסדר. השינוי חל מיד. מתן היה רגוע יותר. החל להשתתף באופן פעיל במפגשעם בגן. לבצע משימות ביתר קלות. גם מבחינה חברתית החל לפרוח. במהלך השנה הגשתי בקשה שבשנה הבאה בגן חובה יקבל ליווי של גננת שילוב. מדובר בגננת ששולפת אותו פעם או פעמיים בשבוע בזמן הלימודים לעבודה פרטנית. לעיתים לבד ולעיתים עם חבר או שניים. על מנת לקבל את האישור יש צורך לעבור ועדת השמה. הגשתי יחד עם הגננת את הטפסים הרלוונטים למחלקת החינוך בעירייה והמתנו לתורנו לוועדת השמה. במקביל המשכנו בטיפול קבוע של קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק. והנוסף רשמתי אותו לחוג ספורט טיפולי לחיזוק חגורת הכתפיים אבל בעיקר לחיזוק בפן הרגשי. בועדת ההשמה ישבו הרבה נכבדות מהמחלקה לצרכים מיוחדים, מהשפ"ח, מנהלת מחלקת גני הילדים בעיריה , הגננת של מתן ואני. הגעתי עם קלסר ובו כל המסמכים והאבחונים של מתן (חייבת לומר שהם התרשמו ;)) ביקשו שאספר על מתן… אז סיפרתי.. הכל! כן.. גם את הדבש וגם את העוקץ.. אז הם ביקשו מהגננת לומר דברים.. ואז הגננת הפתיעה אותי. והתחילה לדבר עלי. על כך שהלוואי שכל האמהות היו כך דואגות, מטפלות ומשתפות פעולה עם הצוות.. על כך שבזכות הריצות שלי איתו לכל הטיפולים הפרארפואיים והשיתוף של הצוות החינוכי נתן למתן המון לשיפור וקידום יכולותיו וזה ניכר בהתקדמותו בגן.
וואו. אין ספק שנאלמתי דום! לזה לא ציפיתי. ואז שאלו אותי בועדה למה למעשה מתן זקוק לגננת שיח אם הוא כבר מקבל את כל הטיפולים הפרא-רפואיים מחוץ לגן. הסברתי שכשמתן עובד עם קלינאית תקשורת או אם מרפאה בעיסוק העבודה היא פרטנית. אין לו אינטראקציה חברתית. בגן עם גננת שילוב היא תעזור לו להתמודד בסיטואציות חברתיות בתוך הגן. בשילוב עם ילדים נוספים. זה החלק שחסר בפאזל..
לא זוכרת מתי.. אבל כמה חודשים אחרי הועדה קיבלנו אישור … ואז עברנו אבחון פסיכולוגי בשפ"ח כדי לאשר שמתן אכן לא מוכן לעלות לכיתה א'…
ובגן חובה בשנה שאחרי שוב.. צוות חדש..ילדים חדשים אבל מתן היה כבר כמעט בן 6 . ילד בוגר יותר. מטופל.. מתקדם. ביקשתי מרכזת החטיבה הצעירה (לאור הכרותינו הקודמת) שתבקש מהגננת לדבר איתי עוד לפני תחילת השנה. לא רציתי ליצור ריגרסיה.. והגננת יצרה איתי קשר טלפוני. בשיחה קצרה נתתי לה כמה דגשים לתחילת עבודה עם מתן. וקבענו שנפגש בהקדם. גננת השילוב, אפרת, היתה מדהימה. הצוות החינוכי שכבר הכיר אותי ואת מתן שיתף פעולה ומתן הגיע לכיתה א' מוכן ככל ילד אחר בכיתה.
העבודה קשה.. כשקוראים את מה שכתבתי זה מרגיש שעצרתי את חיי בשביל לרוץ לקלינאית, מרפאה בעיסוק, ועדות ועוד… אבל לא.. זה חלק משגרת החיים.
לוח הזמנים עמוס. נועם בשלב הזה כבר נכנס לשגרת לימודים.. גם אצל נועם בתחילת כל שנה אני נפגשת עם המחנכת ועם המורות המקצועיות . מדברת, מסבירה, מחייכת.. וממשיכה הלאה. אלו הם חיי. אילנה