מרוץ החיים והאבנים הגדולות: איך למצוא זמן למה שבאמת חשוב בבית עם הפרעת קשב?

האבנים הגדולות שלנו מסתתרות לפעמים דווקא ברגעים הקטנים 🩵

אתמול היה לי יום עמוס בטירוף. זה מסוג הימים שמתחילים בסידורים ביורוקרטיים במשרד הפנים ודייט לקפה עם חברה , ממשיכים במרוץ במטבח להכין פריקסה לחיילים שחזרו הביתה, ומסתיימים ברצף של שיעורים בקליניקה.

הבוקר, עדיין בתוך המומנטום של העשייה, קמתי מוקדם כדי לאפות למתן את עוגיות השוקולד צ'יפס שהוא הכי אוהב (וכבר חוסלו!), ולהכין שבלולי שמרים וקינמון לקראת שבת.

בתוך כל הטירוף הזה, עצרתי לרגע ונזכרתי בקלף השראה שפתחתי אתמול בבוקר. היה כתוב בו: "תהני מהדברים הקטנים בחייך, כי יום אחד תסתכלי בהם, ותביני שהם היו הדברים הגדולים."

המשפט הזה החזיר אותי מיד לאחד המשלים החזקים ביותר מעולם האימון וניהול הזמן – משל "האבנים הגדולות" (או משל הצנצנת) של סטיבן קובי.

המשל מספר על מרצה שעמד מול כיתתו עם צנצנת זכוכית גדולה וריקה. תחילה, הוא מילא אותה באבנים גדולות עד אפס מקום. לאחר מכן, הוא שפך פנימה קערת חצץ, שהסתנן בין הרווחים של האבנים הגדולות. אז הוא לקח חול ושפך פנימה, והחול מילא את כל החללים הקטנים שנותרו. לסיכום, הוא אף מזג פנימה קנקן מים.

כאשר שאל המרצה את הסטודנטים מהו הלקח מהניסוי, אחד מהם מיהר לענות: "הלקח הוא שלא משנה כמה הלו"ז שלנו מלא, אם באמת נתאמץ, תמיד נוכל לדחוס עוד משימות." המרצה ניער את ראשו והסביר את הלקח האמיתי: אם לא תכניסו את האבנים הגדולות קודם, לעולם לא תוכלו להכניס אותן אחר כך.

מה זה אומר על החיים שלנו?

• האבנים הגדולות: אלו הדברים החשובים ביותר – המשפחה, הבריאות, הגשמת החלומות, הערכים והשקט הנפשי שלנו.

• החצץ: דברים בעלי חשיבות משנית כמו עבודה או סידורים גדולים.

• החול והמים: כל המשימות הקטנות, ביורוקרטיה, ניקיונות, "רעשי הרקע" והסחות הדעת.

אם נמלא את החיים שלנו קודם כל בחול ובמים – כלומר במשימות הקטנות והשוטפות – פשוט לא יישאר לנו מקום ואנרגיה לאבנים הגדולות.

האבנים הגדולות בבתים עם קשב וריכוז (ADHD) בקליניקה, כשאני מלווה הורים וילדים עם קשיים בקשב והתארגנות, אני רואה עד כמה קל לטבוע ב"חול". שגרת היום-יום שלנו מרגישה פעמים רבות כמו הישרדות של כיבוי שריפות – מאבקי בוקר, קשיים בשיעורי הבית, והתארגנות לשינה.

במצב כזה, אנחנו נוטים לחשוב שה"אבנים הגדולות" שלנו חייבות להיות אירועים יוצאי דופן או הצלחות פנומנליות. אבל האמת היא, וזה המסר המרכזי שלי אליכם היום: האבנים הגדולות שלנו מורכבות מהרגעים הקטנים.

• זה הילד שהצליח הפעם לשבת 10 דקות רצוף כדי ללמוד.

• זה רגע של צחוק משותף באוטו במקום עוד ויכוח.

• זה הריח של מאפה שמרים בבית שמייצר זיכרון ילדות.

• או אפילו כוס הקפה שהצלחתי לשתות בנחת בבוקר, כדי לאגור כוחות להמשך היום.

ההצלחות הקטנות האלו הן העוגן שלנו. הן הבסיס לביטחון העצמי של הילדים שלנו, והן אלו שנותנות לנו כוח להמשיך.

לקחת את האבנים הגדולות אל תוך השבת שבת היא ההזדמנות המדויקת ביותר לעצור את שטף החול היומיומי ולפנות מקום בצנצנת שלנו לאבנים הגדולות באמת. אל תחכו שהכל סביבכם יהיה "מושלם" כדי להרגיש נחת או גאווה. תנו מקום של כבוד לניצחונות הקטנים.

מהי האבן הגדולה שאתם לוקחים איתכם לשבת הקרובה? שתפו אותי בתגובות למטה, ואם אתם מרגישים שצנצנת החיים שלכם התמלאה ביותר מדי חול לאחרונה, אתם תמיד מוזמנים לפנות אליי להדרכה משותפת, בה נעשה סדר מחדש באבנים.

שבת שלום ומבורכת, אילנה.