והילד הזה הוא עדיין אנחנו: פרידה מיהודה אטלס דרך העיניים של ילדי היום

הודיעו ברשת, אמרו בחדשות, שאיש אחד שאהב ילדים לא איתנו עוד.

יהודה אטלס, האיש שלימד דורות שלמים להסתכל לילדים בגובה העיניים, הלך לעולמו. מיד כשהתפרסמה הבשורה, הרשת התמלאה בזיכרונות, בציטוטים ובאיורים המוכרים של חלונות. כולם דיברו על מי שהוא היה ועל מה שכתב פעם.

אבל עבורי, כמי שעובדת יום-יום עם ילדים, הבשורה הזו הציפה משהו עמוק ואקטואלי הרבה יותר מסתם נוסטלגיה.

הילדים של יהודה אטלס חיים בינינו היום

בקליניקה, כשאני פוגשת תלמידים שמרגישים שנשארו מאחור; בעבודה עם ילדים ונוער שמתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז ומנסים למצוא את המקום שלהם מול העולם; או כשאני צופה בדינמיקה הקבוצתית בבתי הספר – אני רואה את הילדים של יהודה אטלס.

התפאורה אולי השתנתה, למשוואה נוספו מסכים ורשתות חברתיות, אבל הליבה הרגשית נשארה זהה: אני רואה את הילד שחווה חרם שקט, את הילדה שמרגישה שקופה לאחרים, את אלו שלא תמיד נולדו למציאות קלה, ואת אלו שרק רוצים שיבינו אותם מעבר להישגים בלימודים או ל"התנהגות טובה".

יהודה אטלס היה בין הראשונים שסירבו לייפות את הילדות. הוא הבין שילדות היא לא רק "שמיים וזהב". הוא נתן קול לכאב, לתסכול, לפגיעות, ואפילו לחוויות היומיומיות הקטנות והמעצבנות כמו הנשיקות של הדודים. הוא עמד מול עולם המבוגרים, שלעיתים העדיף להעלים עין כדי שיהיה לו נוח, ואמר: "תסתכלו! יש כאן ילד כזה וילדה כזאת!".

הקול שלא יפסיק להרגיש

מתוך התחושות האלו, החלטתי לכתוב שיר פרידה. שיר שנכתב ברוח המילים שלו ובקצב המוכר שלו, אבל מתייחס למציאות שאני פוגשת בכל יום. השיר הזה נכתב לזכרו של אטלס, אבל הוא מוקדש באותה נשימה לכל הילדים של היום.

הקול שלא שתק / אילנה כהנא

לזכרו של יהודה אטלס

הודיעו ברשת,

אמרו בחדשות,

שאיש אחד שאהב ילדים

לא איתנו עוד.

ומיד כולם התחילו

לספר על מי שהיה,

על מה שהוא כתב אז

ועל מה שהרגיש ונשא.

אבל אני רציתי להגיד

משהו קצת אחר,

משהו שמשום מה

תמיד שוכחים לספר:

כי לא כולם נולדים

לאבא ואמא בתל אביב,

ולא כל ילד בעולם

מרגיש שהחיים הם אביב.

היו ילדים שחטפו בצד,

היו ילדים ששתקו בחושך,

היו מי שחוו חרם נורא,

ומי שאיש לא שמע את בכיו ברשת.

ילדים שלא כמו כולם,

ששקופים בעיני האחרים,

שלא אוהבים נשיקות של דודים,

ורק רוצים שיראו אותם מבפנים.

וכל המבוגרים שהעלימו עין,

ועשו עצמם שהם בכלל לא רואים.

ורק הוא –

בלי לייפות, בלי לקשט, בלי לכסות,

עמד מול כולם ואמר:

"תסתכלו! יש כאן ילד כזה וילדה כזאת!"

הוא לא ניסה להיות חמוד,

ולא שאל מה נאה ומה לא יפה,

הוא פשוט נתן קול למי שנשאר מאוכזב,

למי שבאמת כאב לו.

הוא נתן לנו מילים פשוטות,

להגיד את מה שכואב,

והראה לנו שילדות

היא לא רק התנהגות ותשומת לב.

וכל עוד יש ילד שבוכה,

וכל עוד יש מי שמקשיב,

הוא נשאר איתנו בחדר,

גם כשבחוץ אביב או סתיו מסביב.

הוא הלך, אבל השאיר לנו

את הקול שלא שתק,

והילד שהיה שם פעם –

בתוכנו לעולם נשאר חזק.

https://video.wixstatic.com/video/58d643_f33f86bccd724da4966a85d3d87ac6ac/720p/mp4/file.mp4

הבטחה לילדים של היום

העבודה שלנו כאנשי חינוך, מטפלים והורים היא להמשיך את המורשת הזו. לא לעצום עיניים כשהמציאות של הילדים שלנו מורכבת. להקשיב גם כשהם לא מדברים, ולראות אותם – באמת לראות אותם.

יהודה אטלס הלך לעולמו, אבל המראה שהציב מולנו נשארה. לכל הילדים של היום, אלו שעדיין נאבקים להיות מובנים, אני רוצה להגיד: אנחנו רואים אתכם. השיר הזה הוא גם שלכם.

איזה שיר של יהודה אטלס מלווה אתכם מאז הילדות?

ואיך אתם רואים את המורשת שלו באה לידי ביטוי מול הילדים של היום?

מוזמנים לשתף אותי בתגובות.

אילנה כהנא