.png)
הזכות לחלום - לא רק לתלמידים של 100
- אילנה כהנא
- לפני 13 שעות
- זמן קריאה 1 דקות
"את חייבת לראות את זה, זה בדיוק מה שאת מדברת עליו כל הזמן", דן אמר לי כשהוא הראה לי את הסרטון של רוביק דנילוביץ'.
וכשצפיתי בראש עיריית באר שבע, עיר הולדתי, מדבר בפתיחות על כך שהוא ממש לא היה תלמיד מצטיין, הרגשתי שהוא פשוט מדייק את כל העשייה שלי. המסר שלו היה חד וברור:
הציונים בבית הספר לא קובעים מי נהיה,
ולכל ילד – גם אם הוא מתקשה – מגיעה הזכות הבסיסית לחלום בגדול.
הנאום הזה זרק אותי ישר לעשייה היומיומית עם התלמידים. הרבה פעמים מגיעים ילדים שמרגישים שהם "לא מספיק טובים". תעודות שמצביעות על פערים בקריאה ובכתיבה, או התמודדות מתישה עם הפרעת קשב (ADHD), גורמות להם לא פעם לאבד את האמונה בעצמם. הם מגיעים עם תווית שהמערכת – ולפעמים הם עצמם – הדביקה להם.
אבל פה בדיוק נכנס התפקיד שלנו כמבוגרים. לפני שצוללים לאסטרטגיות למידה, לפני שמשפרים את שטף הקריאה או מחזקים את ההבנה, העבודה האמיתית היא להחזיר להם את תחושת המסוגלות. להיות המבוגר שמסתכל להם בעיניים, רואה את החוזקות הייחודיות שלהם, ומזכיר להם שקושי נקודתי ממש לא מגדיר את העתיד שלהם.
כהורים וכאנשי חינוך, התפקיד שלנו הוא להיות רשת הביטחון שלהם. לאפשר להם לטעות, ללמד אותם איך לצמוח מתוך התסכול, והכי חשוב – לשמור עבורם על הזכות לחלום, עד שהם יצליחו לעשות את זה בעצמם.
בתהליכי ההוראה המותאמת והאימון, המטרה שלי היא בדיוק זו. לפרק את המחסומים, לתת כלים פרקטיים של אסטרטגיות בשפה, אבל בעיקר – לבנות את החוסן הפנימי. אם אתם מרגישים שהילד שלכם איבד קצת את הדרך בתוך המערכת, תזכירו לו ולעצמכם – העתיד שלו לא כתוב בתעודת השליש
איזה חלום היה לכם כילדים, למרות שאמרו לכם ש"זה לא יקרה"? שתפו אותי בתגובות!
תגובות