יש רגעים שאני מביטה בהם מהצד, בשלושת האוצרות שלי. וברגעים האלה אני מתמלאת אהבה ואושר, נחת וגאווה. אלו רגעים שבהם חייהם עוברים לנגד עיני. זה נשמע כמו התחלה של פוסט מתקתק של אמא ש"עפה" על הילדים שלה והמצקצקים בטח חושבים " כל קוף יפה בעיני אימו..." אז אצלי זה אמיתי .
כשהפרעת הקשב נכנסה לחיינו לפני עשור הרגשנו שהיא מנהלת אותנו. חיפשנו מידע , חיפשנו להבין איך חיים עם זה ומה זה אומר. רגשות האשמה הציפו אותנו על השנים שבהם לא ידענו, לא הבנו והתנהלנו אחרת. אחרי שעברנו את כל שלבי האבל (כן! כך קוראים לזה כשאתה מבין שמה שדמיינת לא קיים ואתה צריך להתמודד עם מציאות אחרת) התחלנו לחקור , חקרוא, להקשיב, לשאול שאלות. לפני עשור זה היה משהו שעוד לא מדברים עליו. התיוג והשיימינג היו נוראיים, אז היה קשה למצוא הורים שמדברים על זה ושאוכל להתייעץ וללמוד מהם מה שהפך אותי להיות פורצת דרך בסביבתי. זו שמדברת על זה עם כולם אך קודם כל בבית. אצלנו בבית מהרגע הראשון זה היה שיח פתוח זה נירמל את המצב , זה איפשר לנו להתמודד עם הקשיים בצורה מיטבית, זה איפשר לילדים שלי , כל אחד בתורו , להבין את החוויה שלו ולדבר אותה. "משפחה בהפרעה" קוראים לזה אצלנו. לקח כמה זמן עד שהם כבר דיברו על זה עם חברים בכיתה וגילו שהם ממש לא לבד. לא פשוט לאמא עם הפרעת קשב להתמודד עם טיקים קוליים, קפיציות , חוסר ארגון וסדר, שכחה ופזרנות. זה לא פשוט בעיקר כי הכי קשה לנו לפגוש אצל הילדים שלנו את מה שקשה אצלנו. עברנו הרבה בעשור הזה. רגעים של התמודדויות לא פשוטות ולצד זה הרבה הצלחות. קטנות ככל שהיו בחרתי בהן, בהצלחות, בכל התקדמות סימנתי לי ציון דרך. בכל שלב עצרנו לראות את הטוב ולהבין לאן ממשיכים מכאן. סימנו מטרות וצעדנו כולנו יחד. כמה מכרים הרימו גבה והביעו ספק - " וואו, 3 בנים וכולם ADHD, אתם בטח תולשים שערות" ... אז היו תקופות שבהם הווליום בבית היה גבוה, היו רגעים שלא היה פשוט להכיל. החיים הם עליות וירידות , אתגרים והצלחות. אתם יודעים... קו ישר במוניטור של החיים מהווה כרטיס כניסה לעולם הבא ואנחנו עוד לא מיצינו את העולם הזה... אז כן 3 בנים ADHD וגאה לטפוח לעצמי על השכם ולשאוף עמוק את כל הרגעים הטובים שהולכים ומתרבים משנה לשנה - כי כל מה שמתמקדים בו גדל.
2 מתבגרים ואחד שנכנס בשער (בן 10) שהיחסים ביניהם מדהימים. למרות ועל אף ההבדלים ביניהם הצלחנו לייצר תקשורת מדהימה של שיח (כל פעם שהם מנהלים שיחה אני עושה קולות של שטיח ומשתדלת לא להתעלף עליהם בקול כדי לא להרוס) . כשהבכור מציע להם להצטרף לאימון כושר מכיל את הקושי שלהם ומעודד אותם תוך כדי (פה הלכתי להתעלף). כשהם מתארגנים יחד לארוחת ערב, כשהם מספרים בדיחה פרטית סביב השולחן (ואז אני ממש מקנאה בהם )
יחד עם זאת כל אחד בנפרד מפתח לעצמו חוג חברים טובים ,באונליין וגם פנים מול פנים, צובר חוויות וזכרונות.
וכן מהרגע שהיא נכנסה לחיינו הרבה דברים השתנו. באופן אישי היא עזרה לי לכוון את מסלול חיי אחרת. הלמידה וההכוונה , ההתמודדות והנסיון , הבחירות שלי בלימודים ובהתמקצעות סבבו סביבה. בגיל 46 (תכף יומולדת) אני יודעת שעברתי דרך ואני גאה בעצמי , מסופקת ומאושרת.
אז כן היום אני "עפה על עצמי" על ההבנה שהפרעת הקשב שנכנסה לחיינו לפני עשור לא ניהלה ולא מנהלת אותנו. אנחנו מנהלים אותה ולא מאפשרים לה לנהל, להגדיר או להגביל אותנו.
ואיזה טעימים הפירות האלו שאנחנו קוטפים אחרי שזורעים, משקים ואוהבים בכל יום.
מרגישה שניצחתי - והטעם של הנצחון מתוק מתוק.
שלכם
אילנה כהנא
