לרוב ילדים שלוקחים טיפול תרופתי - לא רעבים במהלך היום- הם לא חווים תחושת רעב ולכן לא אוכלים.
דווקא אז הגוף שלהם זקוק לאנרגיה כדי לפעול כמו שצריך.
כשרמת הסוכר בדם יורדת הילד עלול להיות עצבני ולאבד פוקוס.
יחד עם זאת אי אפשר להכריח ילד לאכול.
אני כאמא מצאתי את עצמי דואגת מהנושא כמו הורים רבים אחרים.
אך אני מאמינה בשיח פתוח עם הילדים שלי ובהקניית הרגלים. גם כשנראה שאין מה לעשות - יש מה לעשות.
1. תדברו איתם על זה :
תשדרו מסר של אהבה ודאגה לבריאותם.
תסבירו למה זה חשוב לאכול בבוקר ובכלל.
2. לקחת אוכל בתיק גם אם אין הרבה סיכוי שיאכלו אותו. זה יהיה זמין אם בכל זאת ירצו - רצוי להביר שאפילו אם יקחו ביס בהפסקה זה יהיה נפלא.
3. הסדר של הארוחות לא חשוב - תוודאו שהם מקבלים במהלך היום את כל מה שצריך.
שימו לב לשעות הריבאונד - תחושות רעב, ירידה ברמת הסוכר בדם יכולות להחמיר את התגובה העצבנית והקשה. אם אתם כבר יודעים באיזו שעה זה קורה תדאגו להקדים ארוחה למכה…
4. זמינות היא שם המשחק - אוכל זמין מקל על ההחלטה לאכול. כשאני לא צריך לחשוב , לתכנן ולהכין - זה זמין ומונח מולי כשאני רעב אז אני אוכל.
גיליתי כבר כשהיו קטנים שכשאני מניחה צלחת של ירקות \ פירות חתוכים על השולחן בסלון - הם אוכלים. כי זה שם , מוכן לאכילה , זמין ונגיש.
5. ארוחות משותפות. - שמתי לב שכשהם אוכלים לבד הם אוכלים פחות.
ממלאים בצלחת, מסיימים מהר ועוברים מהר לדבר הבא.
כשאנחנו אוכלים יחד ליד השולחן ואני מניחה במרכז השולחן את האוכל הם אוכלים יותר ברוגע, מדברים תוך כדי הארוחה, משתפים וממלאים לעצמם תוספות מבלי לקום מהשולחן.
אנחנו מרוויחים ארוחה טובה וזמן איכות.
השינוי צריך להתחיל בתפיסה שלנו ההורים להבין שגם במקום שנראה שאין לנו יכולת להשפיע - יש לנו דרך לשנות את ההסתכלות שלנו.
אנחנו לא יכולים להשפיע על תחושת הרעב שלהם - אנחנו כן יכולים לדאוג לאוכל בריא וזמין, לעקוב אחר הארוחות שלהם , לייצר הזדמנויות לאכול בלי "לחפור" על זה.
לשחרר אצלנו את המשפטים שתוקעים אותנו - "למה הוא לא אוכל" ולאמץ פעולות והרגלים כדי ליצור את התוצאה הרצויה "איך אני גורם לכך שהוא כן יאכל" .
בתאבון