"הוא פשוט לא מפסיק לזוז!", "תשב כבר בשקט ותתרכז!", "למה אתה חייב להתפתל ככה על הכיסא?". אלו משפטים שנשמעים כמעט בכל בית שיש בו ילד עם הפרעת קשב וריכוז, מתוך תסכול אמיתי ורצון לעזור לו להשלים את המשימות שלו. התפיסה המקובלת היא שכדי להתרכז צריך "לשבת בשקט", אך האמת המקצועית עבור ילדי ADHD היא הפוכה לגמרי: שקט מוטורי כפוי הוא לעיתים האויב הגדול ביותר של הריכוז. עבור ילדים רבים, הצורך לזוז הוא צורך נוירולוגי הישרדותי של המוח כדי להישאר "ער" ומחובר למשימה. הקשר הנוירולוגי: איך למי

כהורים, הנטייה הטבעית שלנו היא להעניק לילדים את הטוב ביותר – פינה צבעונית, עשירה ומעוררת השראה, כזו שנראית כאילו יצאה מקטלוג עיצוב. אנחנו קונים כלי כתיבה בשלל צבעים, פוסטרים לימודיים וקישוטים כדי להפוך את הלמידה ל"כיפית". אך עבור ילד המתמודד עם אתגרי קשב וריכוז, מה שנראה לנו כעיצוב מזמין עשוי להרגיש כמו "רעש" ויזואלי בלתי פוסק שגונב ממנו את כל משאבי הקשב. כדי שהילד יוכל להתיישב וללמוד בנחת, עלינו להסתכל על הפינה הזו דרך העיניים שלו ולייצר עבורו מרחב עבודה שקט ומאורגן. איך יוצ

אחד הקונפליקטים השכיחים והמתישים ביותר בבתים שבהם יש ילד המטופל תרופתית, מתרחש סביב שולחן האוכל. זהו רגע קלאסי: חזרתם מיום עמוס, הכנתם ארוחת ערב מזינה, המשפחה מתיישבת – והילד? "אני לא מסוגל להסתכל על אוכל", הוא אומר, או פשוט נראה כבוי מול הצלחת. כהורים, התגובה האוטומטית שלנו היא דאגה שמתורגמת לעיתים ללחץ: "רק עוד ביס אחד", "אתה חייב לאכול כדי לגדול". אך האמת המקצועית היא שזו אינה עקשנות – מדובר בתוצאה פיזיולוגית ישירה של תרופות קשב וריכוז על המערכת. המנגנון הפיזיולוגי: למה תר