פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא מחליט מי יהודי ומי לא. מתוך מעמדו הגבוה במגזר מוציא סיסמאות גזעניות , פוגעניות שמעוררות סכסוך וקרע. הורי עלו לארץ מברית המועצות בשנת 1972. זוג צעיר עם 2 בנים בן 5 ותינוק בן חצי שנה. למה זוג צעיר עם 2 ילדים קטנים בוחר לעזוב את ביתו, ארץ הולדתו ולעבור חסרי כל לארץ זרה?! כי מיום שנולדו הם נרדפו. הם נרדפו כי היו יהודים . כי זיהו אותם כיהודים בכל מקום. כי סבא רבא נשרף חי בבית הכנסת - על ידי אנטישמים. כי בפסח אכלו מצות בסתר. כי בבית הספר הפלו אותם על בסיס גזעני. כי הם תמיד היו צריכים להסתיר או להמנע מלעשות בעיות כי גם כך הם היו "על תנאי" . אז אמא סיימה לימודי רוקחות באוניברסיטה. אבא למד כימיה. וביום בהיר אחד החליטו לקחת את הילדים לעזוב הכל מאחור ולהתחיל מחדש במקום שבו מותר להיות יהודים. מדינת ישראל. וכאן ב1972 אבא מצא עבודות שונות . ואמא הלכה לאולפן כדי שתוכל להתקבל לעבודה במחסן התרופות. ההורים שלי צאצאים לניצולי שואה. סבתא מצד אמא היתה בת למשפחה בת 8 ילדים - היא היחידה שניצלה כאשר ירו בהם מול בורות המוות היא קפצה פנימה וברחה בלילה. ככה זה כשאתה מרגיש שכל יום אתה נרדף בגלל הדת שלך. אבא עבד במקביל ב3 עבודות שונות . אני נולדתי ב1974 . הצברית הראשונה במשפחה. אחרי נולדו עוד 5 אחי ואחיותי. סה"כ 8 אחים ואחיות. כן. לזוג שעלה מברית המועצות (היום זה נקרא אוקראינה). גדלנו בבית חילוני. בבית דיברנו עברית וגם שמענו רוסית שעם השנים כבר התערבבה עם העברית. כבר היה קשה לשמוע משפט שלם ברוסית מבלי שיתערבבו כמה מילים בעברית. בעליה הגדולה של שנות ה90 אבא היה זה שעזר למשפחות להקלט בארץ. כי זה אבא שלי אדם שעוזר לכל מי שצריך אם הוא יכול. הלך איתם למוסדות הרשמיים. תרגם עבורם את השפה. עזר להם למצוא עבודה. ובעיקר קיבל את פניהם בחום ועזר להם להרגיש בבית. אמא עבדה למעלה מ30 שנה בבית המרקחת השכונתי. כולם הכירו את הרוקחת שיש לה 8 ילדים. ולאבא קראו "המרוקאי של הרוסים" כי איך יכול להיות שיש לך 8 ילדים.. זה לא מתאים לרוסים יש ילד וכלב... אך מה ששמענו מאבא מדי פעם זה המשפט המתסכל "שם קראו לי בשם גנאי "יהודי" , בארץ היהודים קוראים לי בשם גנאי "רוסי". גם היום 47 שנים מאז שעלה לארץ. שירת בצבא במלחמת יום כיפור (אנחנו הילדים של חורף שנת 73.... )שירת במילואים. אחיי עברו ברית מילה, בר מצווה , בת מצווה נישאנו בחופה וקידושין כדת משה וישראל. גדלנו פה ולמדנו פה בבתי הספר יחד עם כולם. שיחקנו גולות , פורפרה, קלאס, קפצנו בחבל . שרנו בארץ אהבתי, וחי חי חי...צפינו כמו כולם בסרט ערבי ביום שישי. חגגנו ועדיין חוגגים את כל חגי ישראל. בבית שלנו לא היה עץ אשוח. אבל כן אכלנו ורניקי, פילמני, פירשקי, בורשט, בוליון, ז'רקויה, סופ חרצ'ו, חלד'צ, מלאי, ממליגה, קקלטקי בלינציקי, וירמישל ס'תבורג, סלט ויניגרט ועוד שמות שכנראה רק יוצאי ברית המועצות מכירים... והיה גם שניצל ודג קרפיון בראש השנה ששחה באמבטיה לפני שהגיע למטבח, וגפילטע פיש, ממרח כבד , לשון בקר וכן... גם שניצל וחביתה ועוד מגוון. ועם השנים גדלו וטעמנו טעמים אחרים בבתים של חברים. וכשהתחלנו לבשל הכנסנו למטבח מגוון של תבשילים מכל העדות כי זה היה מעניין וטעים. ואבא שלי, הרוסי , או "היהודי מרוסיה" מבשל את הדג המרוקאי הכי טעים שטעמתם ( כך אומרים, אני לא אוכלת דגים) ומחמיץ עגבניות ומלפפונים שלא תמצאו בסופר על המדפים. ובערב שבת או חג תמצאו על שולחננו קוסקוס ומטבוחה, חציל מטוגן ומוסקה, אורז פרסי וגם עוף בגריל, ורניקי כי הנכדים לא מוותרים על ורניקי של סבתא עם בצל מטוגן. ואבא שלי הוא איש שידיו בכל ויד כל בו תמיד נכון לתת יד ולעזור. ביתי תמיד היה בית פתוח ולכולנו היו חברים מכל מוצא עדתי אפשרי . מעולם לא היה בזה עניין. הורי חינכו אותנו לכבד כל אדם באשר הוא. איש איש באמונתו יחיה. חינכו אותנו להיות בני אדם, לציית לחוק, לשרת את המדינה למוסר עבודה גבוה ולהיות הגרסה הכי טובה שנוכל להיות בעולם הזה. "דרך ארץ קדמה לתורה" . יום אחד בגיל 10 -11 חזרתי הביתה מבית הספר וברחוב עמד איש מבוגר וקרא וצעק. בתמימותי שאלתי מה קרה ואם אפשר לעזור . הוא הביט בי וצרח לכיווני " כן , כן אתם, אשכנזים מסריחים, כולכם!" חזרתי הביתה וסיפרתי לאבא. ואז שאלתי מה זה אשכנזים??? אז אבא הסביר. מעולם לא שמענו בבית על אשכנזים וספרדים. כולנו היינו יהודים ישראלים. ילדיי לא עוסקים במגזר ומוצא. אצלי בבית אנחנו מחנכים את ילדנו לפני הכל להיות הגרסה הכי טובה של עצמם. לכבד את עצמם ואת זולתם. להורי יש 16 נכדים ונכדות כולם בני תערובת . קיבוץ גלויות של ממש. תימנים, פרסים, רומנים, מרוקאים, פולנים, הונגרים ועוד... כולם ישראלים , צברים, יהודים. הם הדור הבא. הם ארץ ישראל היפה. כי הם גדלים בבית שמכבד , מוקיר ומעריך את הדרך שעברו אבותיו כדי להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים. אז לכל אותם יוצאים בהצהרות גזעניות ופופוליסטיות שאין בהן אלא לסכסך, להכעיס וליצור קרע.
אני , אילנה כהנא, בת אליעזר ודורית קיפרמן, שעלו מברית המועצות בשנת 1972 רוצה לשתף את הפוסט כדי לומר שאני גאה להיות בת לאנשים שכל שנותיהם עבדו, פירנסו, דאגו וחינכו אותי ואת אחיי ואחיותיי למוסר עבודה גבוה, סבלנות, סובלנות, נתינה וכבוד האדם. ומאחלת להם בריאות ואריכות ימים ולתפארת מדינת ישראל.