אני חושבת שהוא היה בן 4 בערך... כעסתי עליו אחר הצהרים והוא לקח את זה ממש קשה.. זה העכיר את כל הערב שלנו. כל ההתנהלות מאותו רגע והלאה היתה מתוחה ולא נעימה. לקח לו זמן להרגע.. גם לי... אני בכלל לא זוכרת היום על מה כעסתי... אבל את מה קרה אחר כך אני לא אשכח לעולם. זה היה רגע מכונן בהורות שלי. 
כשהוא היה במיטה ניגשתי להקריא לו סיפור והוא סירב. הוא עדיין כעס על הכעס שלי. הוא נראה מופתע שבכלל הצעתי להקריא לו סיפור. הבנתי שאני צריכה להסביר. 
כי נראה

 

שהוא לא מבין. 
אז התיישבתי. הוא קצת נרתע.. (זה קרע לי את הלב!) רציתי ללטף אך הרתיעה שלו גרמה לי להבין שזה לא הזמן.. "ילד שלי" ,אמרתי, "אני מבינה שאתה עדיין כועס, אני רק רוצה להסביר לך משהו ממש חשוב. אתה לעולם ולתמיד תהיה הילד שלי ואני תמיד תמיד אוהבת אותך גם כשאני כועסת על התנהגות מסויימת אני עדיין אוהבת בכל ליבי, אתה כועס עכשיו ולא ממש מקבל את זה. חשוב לי שתדע ותזכור תמיד שגם כשאמא כועסת אמא תמיד אוהבת אותך!" פתאום הוא התחיל לבכות. ממש לבכות מכל הלב. שאלתי אותו אם אני יכולה לחבק. 
הוא הנהן. אז חיבקתי. בשקט. בלי לדבר. 
אמרתי מספיק כנראה. הוא הבין. 
הוא צריך היה לדעת אני אוהבת אותו תמיד. גם אם הוא התבלבל והתנהג לא לפי הכללים. גם אם הוא מתפרץ, גם אם הוא מסתגר, גם אם הדעות שלו שונות משלי והטעם שלו באוכל הוא אחר והציונים שלו נמוכים והתסרוקת מוזרה, אני אוהבת ואוהב אותו מהבטן ועד יומי האחרון. 
ואם לא אגיד לו את זה שוב ושוב איך הוא ידע את זה????

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts