מחברת לפני ואחרי… או.. מה שקורה לסטודנטית בגיל 43 כמעט שמגלה שהיא יכולה..

March 21, 2017

הפעם הפוסט הזה הוא על עצמי.. למרות מה שתחשבו אולי הוא לא על הפרעת קשב (טוב אולי גם..) הוא גם לא בשביל לעודד אתכם לקחת טיפול תרופתי כזה או אחר או לתת לילדכם. הוא סיפור אמיתי עלי.. על הילדה שהייתי ועלי היום.. אישה בת כמעט 43 שמגלה שהיא יכולה!
אז הייתי ילדה טובה. באמת טובה.

ידעתי לקרוא כבר בגן חובה, אני זוכרת שהורי קנו עבורי את כל הסדרה של ספרי וולט דיסני ואני קראתי אותם בשקיקה.
אני זוכרת שבערך באמצע השנה של כיתה א' (חט"צ בבית ספר תומר בבאר שבע) הגיעה ההערה הראשונה.. הרגע הזה שהרגשתי שאני לא שם. שהמורה העירה לי שלא כתבתי כלום במחברת… ושאלה שאלה על הנושא שדובר בשיעור.. אני זוכרת אותי.. ילדה בת 6 וחצי פעורת פה ומבינה שלא שמעתי כלום ממה שהיא אמרה שיעור שלם..
במשך הזמן על מנת לנסות להקשיב ציירתי במחברת.. המון ציירתי או בעיקר שירבטתי.

בכל יום הצלחתי לכתוב כותרת. יפה. מסודרת בתוך השורה. עם סרגל שרטטתי 2 קווים ישרים מתחת לכותרת בטוש.
וזהו!

כל השאר שירבוטים..
משנה לשנה זה היה קשה יותר.

אבל בהיותי ילדה טובה, מנומסת שלא מפריעה לאף אחד מצאתי דרך לא למשוך תשומת לב בנוגע ללימודים.. לעיתים נושא שיעורי הבית צף לו. עשיתי מאמצים רבים להכין שיעורים, ללמוד למבחנים להעתיק מחברות (מסודרות ומלאות תוכן) של חברות ללימודים. (בעיקר של חברתי שרון ז"ל שכתב ידה היה משורטט ומחברותיה המסודרות היו מקור השראה עבורי).

אני זוכרת שבכיתה ה' הורי זומנו לשיחה עם היועצת זהבה שהיתה אישה קטנה ומקסימה ושם שמעתי לראשונה את המשפט הבא..

"אילנה ילדה טובה ומקסימה, ממש ילדה נהדרת, ויש לה המון פוטנציאל אבל היא לא מממשת אותו, היא חייבת להתאמץ יותר.."
זה פירגן לי ברמות אחרות.

מה רע? יושבת יועצת שמודיעה לי רשמית שאני ילדה נהדרת ושיש לי פוטנציאל.. רק עוד קצת מאמץ ואני שם..
איפה זה שם? ואיך מגיעים לשם?

אווו את זה הם ציפו ממני להבין בעצמי.

ועוד שנים עוברות ואת כיתה ז' אני מתחילה עם יד ימין שבורה ומגובסת חבריי לכיתה עוזרים לי ומעתיקים למחברת שלי את כל החומר הנלמד.. מדהים כמה שהמחברות שלי היו מסודרות ומלאות תוכן בימים ההם.
בטיול השנתי של כיתה ז' איבדתי את עור התוף של אוזן ימין – התהפכתי במסלול האבובים שבלונה גל בחוף גולן והדף מים חזק קרע את עור התוף. השמיעה באוזן ימין נפגעה מאוד ובמקביל לתהליך של בדיקות רפואיות כבר סיימתי את כיתה ח' ופני לתיכון…

עם תעודה ממוצעת וחוות דעת נהדרת כי לתלמידה החברותית והנהדרת יש פוטנציאל בחרתי ללמוד בבית ספר תיכון מקיף א' ששם היתה מגמת כימיה. זה עניין אותי מאוד והורי עזרו לי בכל שנדרש על מנת להתקבל.

הצוות החינוכי שבתיכון שיכנע אותי להצטרף לכיתת מדעים ראשונה מסוגה בבית הספר, כיתה ט'12 כיתה שמגבירה לימודים ריאליים. מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וביולוגיה לצד לימודי החובה. השתכנעתי והצטרפתי. בתחילת כיתה ט' היועצת זימנה אותי לפגישה והכירה לי את לוסי. לוסי היקרה נציגת עמותת "שמע" – עמותה לחינוך ושיקום לקויי שמיעה. לוסי סיפרה לי שתפגוש אותי באופן קבוע אחת לשבוע ותסייע לי בכל שתוכל.

לוסי לימדה אותי להיעזר בקריאת שפתיים. היא לימדה אותי שיש לי זכויות והקלות כלקויית שמיעה. קיבלתי 25% תוספת זמן בבחינות ו10 נקודות תוספת לציון בבחינות הבגרות. לוסי ליוותה אותי בכל השנה הראשונה בתיכון ודאגה שכל המורים ידעו למה אני זקוקה ובכל מפגש היתה לי לאוזן קשבת. לוסי גם סיפרה שכדאי לגשת לביטוח לאומי לקבלת אישור על נכות בעקבות הלקות.. דבר שמעולם לא עשיתי.

רוב האנשים בחיי כלל לא ידעו על לקות השמיעה שלי. אך יחד עם קבלת הלקות ההתמודדות בלימודים היתה קשה יותר.

השתדלתי לשבת בקדמת הכיתה כדי לשמוע טוב יותר. מה שעזר בשעה הראשונה של הבוקר.. ככל שהיום התקדם כך נעלמתי לתוך שרבוטי המחברת. הערות בגין פטפטת היו מנת חלקי כמעט בכל שיעור.

היחידה אולי שראתה אותי מעבר לקושי היתה המחנכת המדהימה שלי באותה שנה ראשונה התיכון. ליאורה ריינגולד שמה. היא גרמה לי לחשוב מעבר לשגרתי והמוכר. לשאול שאלות ולא לקבל דבר כמובן מאליו.
כתלמידים בכיתה מדעית למדנו פיזיקה כבר בכיתה ט' כחלק מהמערכת.

אני זוכרת היטב את המורה אנטולי. בחור צעיר ונמרץ שנראה כי אהב את המקצוע.

הוקסמתי משיעורי הפיזיקה ובמהלך השיעורים הייתי כוכבת פעילה ביותר. הבנתי את כל התהליכים בכל הניסויים. קפצתי ראשונה לענות על כל שאלה. אפילו זכיתי לשמוע מהמורה "אולי עוד מישהו חוץ מאילנה רוצה לענות??" – אוקי! תעצרו רגע- נכון שזה מדהים לילדה שכמוני לשמוע את המשפט הזה?! המחמאה הכי אדירה בעיני. שהציבה אותי מיד כתלמידה הטובה בפיזיקה . עד הבחינה הראשונה שם קרה משהו שאף אחד לא הבין. בחינה ראשונה בפיזיקה קיבלתי ציון של 23. אני לא בטוחה שיש בכלל ציון כזה. זה היה נראה שאנטולי היקר התאמץ מאוד לתת לי ניקוד כלשהוא בגין הבחינה.

יאמר לזכותו שהוא היה בשוק יותר ממני וזימן את הצוות החינוכי ואת הורי לפגישה וצעק הצילו! הוא צעק שזה לא הגיוני שיש פה תלמידה מדהימה שהיא כוכבת בכל שיעור. שזה הציון שלה במבחן. ושחייבים לבדוק את זה.

השנה היתה 1988… בואכה 1989

אף אחד לא בדק.

אם היית ילדה טובה, מנומסת, חברותית, משתפת פעולה, משתדלת, הראית נכונות, לא הרבצת לאף אחד ולא התחצפת למורה. נכון קצת מפטפטת.. קצת משרבטת אבל ממש ילדה טובה…אז אף אחד לא בדק!!!
ב1988 בואכה 1989 או שהיית מופרע, או עצלן, או פטפטן או בעל פוטנציאל. מופרעת לא הייתי בשאר הכינויים נפגשתי פה ושם.
אז כך עברו להן שנות התיכון.. ילדה טובה עם ציונים ממוצעים מורה לכימיה שלא הסכימה להגיש אותי לבגרות בכימיה כי היא החליטה שאני לא ממש רצינית במקצוע (אמיתי לגמרי) . שיעורים פרטיים במתמטיקה שהמורה הודיע לאימי שהוא לא מוכן ללמד אותי כי אני נרדמת בשיעורים אצלו (אמיתי לגמרי – ניקרתי ללא הרף! ולא מעייפות).

תקופת הבגרויות היתה קשה לי . למדתי שעות בחדרי הסגור .בשקט מופתי. אמא נכנסה מדי פעם עם כוס מיץ תפוזים סחוט. משהו לאכול, קוביית שוקולד (כי מישהו אמר שסוכר עוזר לריכוז) שעות שסיכמתי את החומר, וכשכלום לא ניקלט החלטתי שאני פשוט אעתיק את הסיכומים שוב ושוב וכך אזכור את החומר..
את רוב בחינות הבגרות שכן הגישו אותי אליהן עברתי בקושי (בזכות 25% תוספת זמן ו10 נקודות בהיותי לקויית שמיעה) .
מגיל קטן רציתי להיות מורה…כן..אני.

כשהתגייסתי לצבא המסלול היה לי ברור אני אבקש להיות מורה חיילת. כך אוכל להתנסות באמת במקצוע שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה. בחרתי והתקבלתי. קורס מורות חיילות לקליטת עליה (1992 היתה הרבה עליה ).מיותר לציין שבכל השיעורים הייתי כוכבת רוק. עד הבחינות.. עד הגשת מערכי שיעור.. שם נפלתי פעם אחר פעם. ושם גם מצאתי את עצמי יום אחד בהיר באוטובוס מגוש עציון בדרכי לבית הורי בבאר שבע. בוכה ומאוכזבת מהכשלון של חיי. החלום שלי שכל כך רציתי התנפץ.
מעז יצא מתוק ושובצתי לשרות בגדוד צבר בחטיבת גבעתי. נהניתי מכל רגע. לקראת השחרור נרשמתי ללימודים. (שימו לב.. לא לגמרי התייאשתי מעצמי.. אולי עזר ששכנעו אותי שיש לי פוטנציאל.. האמנתי להם) נרשמתי למכינה במכללת קיי לקראת לימודים לתעודת הוראה. כי אף מדריכה בצבא שהחליטה שאני לא מתאימה להיות מורה לא תשבור אותי- יש לי פוטנציאל!!

לימודי מכינה – למעשה השלמת ושיפור הבגרויות. הימים הראשונים היו מלאי התרגשו. שופעת מוטיבציה התיישבתי לספסל הלימודים בדרכי למטרה- אני אהיה מורה..

כל המוטיבציה העצומה לא עזרה לי.

מהר מאוד חזרתי לשרבט במחברות, להרדם בשיעורים, ולא קלטתי כלום ושום דבר.
עזבתי את הלימודים והתחלתי לעבוד. בכל מקום שעבדתי בו תמיד בלטתי בהיותי over qualified. תמיד כמה צעדים קדימה מהתפקיד אותו התבקשתי למלא.

בשלב מסויים שילבתי לימודי מחשב office שהיה אז מאוד פופולרי והיווה דרישה בסיסית לקבלה למקומות עבודה.

נרשמתי ללימודים במכללה למנהל למדתי וסיימתי בהצלחה (שוב…במאמץ רב) לימודי ניהול משאבי אנוש.

החיים התגלגלו והשנים עברו. הצלחתי במקומות העבודה שלי למרות ועל אף חוסר היכולת הברורה ללמוד.
כשבני השני נולד בחרתי ללמוד גרפיקה. סיימתי בהצלחה קורס ביצועיסטים.

ופתחתי עסק עצמאי. עבדתי כפרילנס במקומות מסויימים חוויתי הצלחות רבות בחיי. בתחום החברתי תמיד ולכל אורך השנים הצלחתי לככב. יחסי האנוש הטובים שלי עזרו לי בכל תחום שבו הייתי. היכולת והצורך לעזור לאחרים כיוונו לחיי אנשים מקסימים וטובים.

מצאתי את עצמי נוגעת בתחומים רבים ושונים כל כך במהותם. מג'נגלת בין הכובעים השונים שחבשתי. כשבני הבכור אובחן ADHD התחילה נקודת המפנה .. התחילו לחלחל בי הבנות בנוגע לעצמי. כשקראתי ולמדתי את הנושא לעומק אבחנתי שם את עצמי. כל המהמורות שנאלצתי לעבור בחיי צפו ועלו לנגד עיני. אולם ההבנה את המצב לא גרמה לי לעשות דבר. את ההתמודדות במשפחה בה כולנו מפורעי קשב (כן כולנו גם בעלי ואני) רובכם מכירים. מהפוסטים הקודמים.

כבר כמה שנים שאני עובדת עם ילדים בצהרון שאיפשר לי לעסוק בעבודה עם ילדים (כמעט כפי שחלמתי) ולמעשה אני עובדת לא פחות עם ההורים שלהם. בעבודתי אני רואה את ההתמודדויות של הילדים במצבים שונים של החיים , אני מוצאת את עצמי המון משקפת להורים מה אני רואה ויחד אנחנו עוברים תהליך שמביא את הילד/ה למקום חיובי יותר. אני זוכרת שבהתחלה קצת חששתי לפנות להורים ("את בסך הכל שומרת עליהם כמה שעות ביום.. מה את מתערבת בתחומים שלא קשורים אלייך" – כך אמרה לי פעם מכרה..) כנראה שזה היה גדול ממני. אני רואה לילדים האלה בעיניים. אני מקבלת אותם אחרי יום לימודים. אני צופה בהם בסיטואציות חברתיות שונות. ולא! אני לא יכולה להתעלם מהצורך להיות שם בשבילם גם מעבר… וכך כבר כמה שנים אני מוצאת את עצמי משוחחת בערב עם ההורים שלשמחתי מקבלים זאת באהבה ומשתפים איתי פעולה ואז רואים תוצאות יחד איתי. ואין סיפוק גדול מזה.

אני אדם סקרן מאוד מטבעי "תולעת ספרים" אמיתי מגיל מאוד צעיר – כבר ציינתי.

ובשנים האחרונות אני הולכת הרבה להרצאות בתחומים שונים. זה מעשיר אותי מאוד וגורם לי לחשוב.

בהרצאה מסויימת שהייתי של מנחת קבוצות הורים זרקתי לאוויר בקול רם את מה שהרגשתי בפנים כבר מזמן..

אמרתי לבעלי – אתה רואה אותה, את המנחה?! זו אני כשאהיה גדולה. זה מה שאני רוצה…

זרקתי ועזבתי..

למה? כי הגבול בין לרצות לבין לפעול בעניין עובר בין פחדים / ומגבלות עצמיות .

כי שנים שאני לחלוטין חיה את ה"למה לא"

אז ללמה לא היו תשובות רבות..

כי אין כסף, כי אין זמן, כי גם ככה את עסוקה כל כך ועושה מליון דברים אחרים, והתשובה שתמיד אבל תמיד הכריע את הכף היתה – כי את לא יכולה ללמוד! לימודים זה לא משהו שאת טובה בו- זה אף פעם לא היה. את מצליחנית אמיתית בכל כך הרבה תחומים – לימודים הוא לא אחד מהם. אז תעזבי .תמשיכי לעשות את מליון הדברים האחרים שאת עושה כל כך טוב ותסתפקי בזה. אין מושלם. ואת בטח לא מושלמת והכל טוב!
וכך שנים אני מגבילה את עצמי לא לגעת ולא להתקרב. רואה אנשים רבים מוצלחים פחות ומוצלחים יותר לומדים, תואר ראשון, תואר שני בתחומים שונים ומשונים..

ואני לא… לא מעזה לחצות שוב את הקו הזה.
אבל ברגע שצעקתי בקול את הרצונות שלי כבר לא יכולתי יותר להתעלם.

לא יכולתי להתעלם מזה שזה מה שאני רוצה לעשות. כי בשנים האחרונות למדתי לשאול גם את עצמי שאלות. וכשהתשובה לשאלה "מה את רוצה" קיבלה תשובה בקול -קול אמיתי לא זה הפנימי שלוחש בשקט. וברגע שעוד אוזן שמעה את הנאמר. אני רוצה להיות מנחת הורים זה הדהד! וזה לא עזב. ובשיחה עם בעלי האהוב ובני היקרים חזרתי על זה שוב. כבר בקול בטוח יותר ויציב. ובעלי רק אמר- את עושה את זה כבר כל כך הרבה זמן גם ככה הגיע הזמן שתעשי את זה בצורה רשמית ומקצועית.. ובאותה נשימה הבנתי שאני צריכה לעבור אבחון. אני לא הולכת שוב ללמוד מבלי לטפל בקושי שהגביל אותי כל השנים. אז על האבחון שעברתי כבר כתבתי בפוסט נפרד..

וכשהתקבלתי ללימודים לא היתה מאושרת ממני. כי כשאת הולכת ללמוד משהו שאת כל כך רוצה. מתוך בחירה זו הרגשה עילאית של הצלחה עוד לפני שבכלל התחלת. וביום שישי האחרון התחלתי. נרגשת ומלאת מוטיבציה (וטיפול תרופתי מתאים) מחברת חדשה וקלמר מאובזר. הגעתי ליום הראשון ללימודים. אני לא אחפור עם פירוט היום המלא לפרטים. אני רק אספר שיום לימודים שלם עבר ביעף. לא זזתי בכסא שלא לצורך, לא ניקרתי לרגע, המחברת שלי מלאה בעמודים של סיכומי ההרצאות בכתב מסודר ונקי. ללא שרבוט אחד לרפואה.

לא הייתי צריכה כלום. הייתי שם לגמרי! 100 % ריכוז והקשבה . השתתפתי כפעילה מתחילת היום ועד סופו. וזכיתי להגיע הביתה ולספר על כך. כל מה שלמדתי נמצא אצלי בראש. אני זוכרת הכל! ממש הכל! בלי צורך להעתיק שוב ושוב או להקליט ולהשמיע . למדתי יום שלם ואני זוכרת הכל גם ברגעים אלה שאני כותבת לכם!

אז על השנים שהגבלתי את עצמי על חוסר היכולת שלי היו בזבוז זמן? לא בטוח…

עשיתי ועדיין עושה המון דברים נפלאים אחרים. אבל לא יכולתי לצד כל האושר בגילוי המופלא שאני יכולה – שלא לחשוב איך פיספסתי.. איך הכל יכול היה להראות אחרת אם מישהו היה יודע את מה שאני יודעת היום. איך אני שמודעת מאוד למגבלות שהADHD מגביל את ילדיי (כל אחד והתמודדויותיו) ועוזרת להם בכל דרך כדי שיוכלו להצליח למרות המגבלות. איך אני לא חשבתי לרגע לעשות את אותה דרך עבור עצמי. אז אין חכם כבעל נסיון ועם זאת יש אנשים שונים עם דיעות שונות.

אני מרגישה היום שניצחתי.. לא ברור לי מה? אולי נצחתי את עצמי במלחמה של המגבלות ששמתי לעצמי. שקיבלתי את החוסר יכולת שלי כמשהו מוחלט. כי כשלא ראיתי טוב רכשתי משקפיים ומאז אני רואה נהדר. ולפני כמה שנים כשהשמיעה הלכה והתדרדרה יותר רכשתי לעצמי מכשיר שמיעה שעוזר לי מאוד. כי בחיים אנחנו צריכים להבין מה המגבלות ולמצוא דרך לחיות טוב יותר בכל דרך שניתן. אני מקווה שבדרכי שלי אשמש דוגמה לילדיי ולאחרים כי הוכחתי לעצמי שאני יכולה- ואני רוצה להאמין שהשמיים הם הגבול.

 

Share on Facebook
Share on Twitter