
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהמשפט הזה נאמר בבית שלנו. זה היה רגע שבו הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, כאילו מישהו לחץ לי על הבטן הרכה ביותר. כאמא, וכמאמנת ילדים ונוער באימון אינטגרטיבי, אני פוגשת את המשפט הזה לא רק בבית, אלא גם בעבודה שלי. ועדיין, בכל פעם שהוא נאמר, הוא מצליח לגעת בי מחדש.
המשפט הזה, "למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?", הוא לא רק שאלה. הוא כאב. הוא תחושת בדידות. הוא פחד. הוא גם מראה שמציבה אותנו, ההורים, מול האתגרים הכי עמוקים שלנו – הרצון לגונן, לתקן, לפתור.
אבל דווקא מהמקום הזה, מהמקום שבו אנחנו מרגישים את הכאב של הילד שלנו, יש לנו הזדמנות להיות עבורו מגדלור.
הבטן הרכה של ההורות
כהורה, כשאני שומעת את הילד שלי אומר משפט כזה, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לרוץ ולפתור. להציע פתרונות, להסביר, אולי אפילו להתקשר להורה אחר ולנסות "לסדר" את העניינים. אבל עם הזמן למדתי – וזה לא היה קל – שהרצון הזה לפתור עבורם, לפעמים גוזל מהם את היכולת ללמוד, להתמודד ולצמוח.
המשפט הזה, "למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?", הוא לעיתים קרובות תוצאה של ראיית מנהרה – ראייה צרה שמאפיינת ילדים, במיוחד כאלה שמתמודדים עם אתגרים כמו ADHD. הם חווים את הרגע הזה, את התחושה הזו, כאילו היא כל עולמם.
אבל אנחנו, כהורים, יכולים לעזור להם לראות את התמונה הרחבה יותר.
להיות מגדלור עבורם
כשהילד שלי משתף אותי בכאב שלו, אני משתדלת קודם כל לעצור. להקשיב. לא לקפוץ למסקנות. לא להציע פתרונות מיד. במקום זה, אני שואלת שאלות:
- "מה קרה בדיוק?"
- "איך הרגשת?"
- "מה היית רוצה שיקרה?"
אני נותנת לו לספר את הסיפור שלו, בקצב שלו. לפעמים, רק זה מספיק כדי שהוא ירגיש שמישהו באמת רואה אותו.
ואז, במקום להציע פתרונות, אני מזמינה אותו לחשוב יחד איתי:
- "מה לדעתך אפשר לעשות בפעם הבאה?"
- "איך היית רוצה לנסות לפתור את זה?"
הגישה הזו לא רק מחזקת את הביטחון העצמי שלו, אלא גם מלמדת אותו שהוא מסוגל להתמודד עם אתגרים.
לראות את המתנות שלהם
כהורים לילדים עם ADHD, אנחנו מכירים היטב את האתגרים – הקושי לקרוא רמזים חברתיים, האימפולסיביות, חוסר הסבלנות. אבל לצד האתגרים, יש להם גם מתנות ייחודיות.
הילדים שלנו הם יצירתיים, מלאי דמיון, עם לב ענק. לפעמים, כל מה שהם צריכים זה מישהו שיראה את המתנות האלה ויעזור להם להאיר אותן גם לאחרים.
לא כל ילד צריך עשרה חברים
אחת התובנות החשובות שלמדתי כאמא וכמאמנת היא שלא כל ילד צריך להיות מוקף בחבורה גדולה של חברים. לפעמים, חבר אחד טוב, כזה שמבין אותם באמת, שווה יותר מכל דבר אחר.
הילדים שלנו ימצאו את החברים שלהם – בדרך שלהם ובקצב שלהם. התפקיד שלנו הוא להיות שם בשבילם, להאמין בהם, ולתת להם את הכלים להתמודד.
ומה איתנו, ההורים?
המשפט הזה, "למה אף אחד לא רוצה לשחק איתי?", נוגע לא רק בילדים שלנו, אלא גם בנו. הוא מעורר בנו פחדים, זיכרונות, אולי אפילו תחושות אשמה.
אבל חשוב לזכור – אנחנו לא לבד. יש עוד הורים שמתמודדים עם אותם אתגרים, עם אותן דאגות.
אז בואו נדבר על זה.
איך אתם מתמודדים עם הרגעים האלה?
איך אתם עוזרים לילדים שלכם לראות את התמונה הרחבה יותר?
מה עבד לכם? מה פחות?
שתפו בתגובות – כי ביחד, אנחנו חזקים יותר. ❤️
#ADHD כישוריםחברתיים #חברות #הורותמיוחדת#
Comments