חג פורים קרב ובא ומביא איתו המון עניין ואתגר. בעיקר להורים המתחלקים ברובם לשתי קבוצת קבוצת ההורים שממש אוהבים את החג, אבל ממש.

וקבוצת ההורים שהיו מעדיפים להיעלם לאטמוספירה אחרת ברגע שהחג הזה רק מראה אותות של אוזני המן בסופר...

אז לאיזו קבוצה אתם שייכים?

​

בכל בית ספר מוצגת התעודה קצת אחרת, גליון הישגים,

גליון ציונים, תעודת הערכה. האם יום חלוקת התעודות הוא יום חג?

ואם כן, איך נחגוג אותו?

Add News St

ימים של חורף מזמנים לנו הרבה זמן בבית
הזדמנות נהדרת, בעיקר בסופי שבוע ל"זמן איכות משפחתי"

הרגעים הקטנים של המשפחה היום
הם הזכרונות הגדולים והטובים של העתיד.

זמן איכות משפחתי הוא זמן הנאה , זמן להראות לילדים שאנחנו נהנים בחברתם
זמן להראות אהבה, זמן להעצמה.
איך אתם נהנים בזמן האיכות שלכם?
אפיה, משחק, יצירה
קריאה משותפת, צפיה בסרט
הכנת ארוחה, טיול, הליכה
ספורט , שיחה?
כל עוד זו בחירה ושני הצדדים נהנים - קוראים לזה זמן איכות. 
הכניסו את זה ליומן. בכל יום, גם אם זה לזמן קצר, פנו זמן !
אין חשיבות כמה זמן אלא כמה איכות אתם מכניסים לתוכו.

מלאו את הפרטים ותקבלו קובץ שוברי זמן איכות להדפסה.
הדפיסו, גיזרו, מלאו את השוברים יחד עם הילדים, שאלו אותם מה הם אוהבים לעשות איתכם יחד. 
הכניסו לתוך קופסה (הזדמנות ליצירה :-) 
ובכל יום ביחרו שובר לבילוי זמן משותף. 

​

רוצים שוברים להדפסה? לחצו כאן

זה לא סוד שגיא שלי קורא כבר מגיל 4 והוא חכם בצורה בלתי רגילה... אך ככל הילדים כשאני שואלת איך היה היום?
אני נענית "כיף..." מנפנף כזה... 
ולהבין מה בדיוק היה כיף נחשב היום ל"אמא את חופרת..." 
אז רגע לפני שהעיניים נעצמות
והשינה מתמלאת בחלומות , 
אני שולפת את ערכת "סיפורי חיות" סיפורי חיות-קלפי מודעות לילדים . 
גיא בוחר קלף באקראי ואנחנו פותחים בסיפור המתאים. קוראים ומדברים . 
כל סיפור מלווה במוסר השכל 
פותח דלת לעולם הפרטי של גיא דרך הסיפור של גיא. 
מאפשר לי להכנס, להקשיב , להציע עצה , לחזק אותו על בחירה נכונה.... 
חיבוק ונשיקה... 
ליל מנוחה...

הורות באחריות -אילנה כהנא- יעוץ והדרכת הורים

אם רק הייתי יכולה לומר את מה שאני חושבת.. 
השפה עוד לא יושבת לי בדיוק... 
אני כבר אומרת כמה מילים אבל עוד לא מאוד ברור.. 
הרבה יותר פשוט להשתמש בבכי במקום בדיבור. 
אני כבר הולכת ממש יפה ואפילו רצה,
מגיעה לכל מקום בטיפוס ובקפיצה. 
רוצה לדעת, רוצה לגעת,
מעניין אותי איך כל דבר מרגיש. 
בגינה בחוץ..
אני רק רוצה לרוץ.
אני רוצה את הכל לחוות,
ואת כל מה שהעולם מציע אני רוצה לגלות. 
אני לא עושה לכם דווקא!
אתם אומרים שאני לא מקשיבה לכם...
ואני אומרת שזה אתם שלא מקשיבים לי. 
אני רוצה לפה ואני רוצה לשם,
אני רוצה לשחק ולרוץ ולקפוץ. 
וכשאנחנו בחנות אני רוצה דווקא את הסוכריה הזאת. 
ובבוקר לפני הגן לא בא לי על החולצה עם הפרחים. 
אני בדיוק עכשיו רוצה את השמלה עם הקופים. 

ואני קצת מתוסכלת כי אני לא יודעת להסביר במילים שאתם תבינו . 
ואז אני רואה שהפנים שלכם כבר האדימו. 
ואני בוכה כי לא הבנתם. 
ועכשיו אתם ממש כועסים!!!! 
אני רק בת שנתיים, מה לא ברור?!
אני חווה את העולם , רוצה לחוות ולדעת ולגעת בהכל. כי רק ככה אלמד ואצליח לגדול. 
גיל שנתיים זה בדיוק הגיל שבו אני מגלה שאני יכולה. ואתם צריכים לעזור, לכוון, להסביר לי מה לא ומה כן, לאפשר לי לחוות וללמוד ולגעת.
לשמור עלי מפני כל סכנה ושגעת. 

אמא ואבא
אני לא עושה לכם דווקא
אתם אומרים שאני לא מקשיבה לכם...
ואני אומרת שזה אתם שלא מקשיבים לי... 
אולי בשבילכם גיל שנתיים הוא קצת "איום ונורא" 
אתם צריכים לדעת שאני סומכת עליכם 
שתהיו פה בשבילי. שתלמדו אותי את המילים הנכונות, שתהיו תמיד צעד קדימה ממני, 
שתזכרו לבוא לגינה הציבורית עם נעליים נוחות והרבה סבלנות. 
שתעמדו על שלכם בדברים שחשוב
כדי שאבין שאסור לי לטעות בהם שוב. 
אני סומכת עליכם שתאהבו , תחבקו ותנשקו 
גם בימים שהשערות שלכם בגללי סמרו 
אני סומכת עליכם שתדאגו שאוכל אוכל בריא, ואלך לישון בזמן לפני שממש אתעייף. 
אני סומכת עליכם שתהיו פה בשבילי, שתראו לי את הדרך. 
אני סומכת עליכם שתסמכו עלי. 
ותתנו לי להתנסות, לעשות ולנסות דברים חדשים 
כל פעם מחדש. שתשבחו ותעודדו אותי כל פעם שהצלחתי . 

ובחייאת אל תשכחו לצחוק איתי ולעשות איתי קצת שטויות 
סבבה?! 
סומכת עליכם!!

בת השנתיים וקצת שלכם

הורות באחריות
אילנה כהנא
יעוץ והדרכת הורים לגיל הרך 2-9
יועצת לגמילה מחיתולים

אתמול חגגו לי שנתיים... 
אז בבוקר כשהתעוררתי החדר שלי היה מלא בלונים בכל הצבעים. כל כך שמחתי, אני ממש אוהב בלונים! אמא ואבא ניפחו את כל הבלונים בדיוק בצבעים שאני אוהב מהסיפור מעשה בחמישה בלונים. 
קפצתי על המיטה מרוב שמחה. אז אמא כעסה ואמרה לי לא לקפוץ....
לקחתי את הבלון הירוק . בדיוק כמו שאורי עשה בסיפור וזרקתי אותו הכי גבוה שאני יכול... 
ופתאום?! לא קרה כלום.... הוא נפל חזרה... אז החלטתי לנסות לתת אותו לכלב שלנו... מוקי... 
מוקי רץ וקיפץ עלי ופתאום.... זה קרה ... הבלון התפוצץ... נבהלתי נורא! 
אבא צעק - מה עשית?! התינוקת בוכה..... 
כעסה ושלחה אותי לחדר... 
בחדר לקחתי את הבלון הכחול... בדיוק כמו רותי.. רק רציתי חיבוק. 
אז חיבקתי את הבלון.... ישבתי לבד בפינת המיטה עם הבלון בין הרגלים חיבקתי אותו חזק ובכיתי. 

**************************************************

כמעט בכל מפגש שלי עם הורים וילדים במסגרת חברתית, בגינה הציבורית ועוד... 
אני שומעת לא! אל תעשה! לא ככה! אתה תיפול! אתה תיפצע! אסור! אני אמרתי לא!!!!!!!!

לפני שנאמר לא... נאמר מה כן. 

"אני מבינה שאתה מתרגש, אתה מאוד אוהב בלונים. אתה יכול לרדת מהמיטה ולשחק עם הבלונים בחדר, מחוץ לחדר נמצא הכלב , אנחנו לא מרשים לכלב לשחק עם הבלון . "

יום ההולדת של בן השנתיים מהסיפור שלי. יכול היה להיראות לגמרי אחרת... 

...

 
מחשבות ותובנות בצאת כיפור... 
הנערים הפרטיים שלי כבר רגילים שבכיפור הם חופשיים לנסוע עם החברים , הם מקבלים הנחיות בנוסח "אמא אל תחפרי.." 
כל ילד על פי גילו.. 
עם מי את מסתובב? 
הנחיות גבולות גיזרה 
הבוגר גבולות העיר ,האמצעי גבולות השכונה, והצעיר גבול זוית הראיה של אמאבא.... 
תיק עם שתיה , פרי, טלפון נייד טעון במלואו (כן! גם בכיפור - כי אם אתם ממש רוצים לשמור על מצוות החג נשב בבית כולנו יחד, בחושך , אור קטן בשרותים וניירות טואלט חתוכים) אם את נוסעים עם חברים אז הטלפון הנייד דלוק וזמין ! (גם שלי! "דאגה של אמא דוחה שבת וכיפור"...) ומי שלא טוב לו... יש אפשרות בחירה... 

אז יצאו הגוזלים מהקן בהסכמה על שעת חזרה. וידיעה שבכל מקרה אני זמינה . 

ואז הגיע השיחה.."אמא אני לא מרגיש טוב..." 
"איפה אתה נמצא ?" 
"בצד השני של העיר..." 
"אתה מסוגל לרכב לכיוון הבית"? (עוד רגע מחייגת למד"א בכיפור....)
"נראה לי..." 
אני ... זמינה וממתינה 
עוזבת את הפארק עם הבן בצעיר וצועדת לכיוון הבית... 
מגיעה הביתה כולם כבר במיטות, ממתינה לבכור שיגיע / יתקשר. 
כשלא עונה לנייד אני מחייגת לחבר שיצא איתו. 
החבר עונה שהוא כלל לא איתו . "הוא לא הרגיש טוב וחזר הביתה" 
ואז נופל לי האסימון שהוא לבד!!!!!! 

כשעצר בדרך (כי שוב הרגיש נורא , הקיא וכו.. ) התקשר לעדכן אותי היכן נמצא. 
רציתי לצאת רגלית לכיוון אך הוא אמר שינוח קצת וישתה ושהוא כבר די קרוב. 
קיבלתי אותו בבית... לא אתאר לכם איך הוא היה נראה

הכי היתה קשה לי ההבנה שאף חבר לא חשב להצטרף אליו וללוות אותו חזרה. 

אתמול בני האמצעי יצא בצהריים והתקשר לספר שנפל מהאופניים ושיפשף את הברך. רציתי לצאת (גבולות גזרה קרובים הפעם ...) הוא אמר שכבר מגיע... שוב, לבד, אף חבר שהיה שם לא חשב לרגע ללוות, להציע עזרה.... 

אני לא מאשימה חלילה אף אחד. 
אני רוצה להאיר ולהעיר אותנו ההורים... 
האם דאגנו להנחות את הילדים בעניין?! 
ללמד אותם לבקש עזרה (כי ברור לי שיש פה עניין של אגו... גברים לא בוכים ולא מבקשים עזרה wtf????)
ו.."לא מפקירים חברים בשטח!!!!!!" 
איך ידעו אם לא נלמד אותם. 

אז כמובן שהחבר'ה שלי זכו לשיחה משמעותית אתמול על כך שאם המצב היה הפוך אני מצפה מהם ללוות את החבר עד הבית ולוודע שהוריו פגשו אותו ומטפלים בו! 
וכמובן שהיה רצוי שאם החבר לא חושב על זה בעצמו- אז לבקש עזרה!!! לבקש שילווה אותך הביתה. 

אני למדתי לקח! לא מתוך כעס על החברים
אלא מתוך האחריות ההורית שלי ללמד את ילדיי. 
ואני רוצה להעביר את זה הלאה

אז בבקשה תשתפו .. 
(תמונה ליחס) 
✔ לשתף
✖ להעתיק! 

גמר חתימה טובה ובשורות טובות לכולם.

פינת הלמידה של הילדים בבית צריכה להיות מזמינה, נעימה אך יחד עם זאת לא עמוסה מדי. 
בבלוג של קשת אוהבת תוכלו לראות איך באמצעים פשוטים וזולים אפשר לעצב יופי של פינת למידה שהיא עיצבה בעצמה, ועל הדרך גם תקראו את הטיפים שלי בנושא :)קריאה נעימה ו...אשמח לשמוע מה דעתכם